ON THE TRAIN TO CARRIGBAN © sophia wellbeloved
TRANSLATION BY YUVAL SHILOAH
(unfortunately wordpress does not enable text to be formatted so as to read from the right)

על הרכבת לקריגבן
סופיה וולבילווד

1
בכפר ילדותי, לפני זמן רב, הייתה רכבת קטנה ולה שני קרונות אשר עשתה דרכה עם מעט נוסעים לאורך החוף. מדי יום רביעי העלתה אותי אימי לתוך הקרון והושיבה אותי עם רגליים מתנדנדות במושב הפינתי. ‘הישארי כך, אל תזוזי ואל תדברי עם אף אחד’ אמרה, ‘ודודה שרה תאסוף אותך בקריגבן.’
ואז הרכבת הייתה יוצאת, אבל בתחנה הבאה עלתה גברת עטויה ברוב צעיפים, ונושאת סלים ומתחילה לדבר. פחדתי להוציא הגה מפי, אבל הנהנתי ונענעתי בראשי ל’כן’ ו’לא’ אשר בתחילה היו התקשורת היחידה שלה נזקקתי, איתה.
בפעם הראשונה שהיינו על הרכבת היא אמרה , ‘שאספר לך סיפור?’, הנהנתי.
‘שיהא זה על שמונה חזירים בדיר?’
נענעתי ראשי.
‘או על הבית שבנה את עצמו?’ לא מצא חן בעיני הרעיון הזה.
‘שאספר לך אודות עמוס וכלבו לוק?’
הנהנתי והיא החלה.
‘זהו הסיפור על עמוס, כלבו לוק ולהטוט החבל. היה היה איש עני, עמוס, ולו כלב לוק, אשר רצה ללמדו להטוטים. ‘אם תוכל ללמוד את הלהטוטים הללו’ אמר עמוס ‘נוכל לטייל בעולם ביחד’.
להפתעתו הכלב ענה לו ‘נוכל לטייל בעולם בכל מקרה, גם אם לא אלמד את הלהטוטים’.
כשהתאושש מההלם, הסביר עמוס, ‘אין לנו כסף וצריך קצת בשביל לאכול’. הוא חשב שהכלב תמים.
‘איזה להטוט אתה עומד ללמדני?’ שאל הכלב לוק.
הוא היה סקרן, למרות גאוותו.
‘אתה תלמד לבצע את להטוט החבל, הכלב הראשון אי פעם שיטפס על חבל וייעלם’. עמוס היה בעל דמיון עשיר ולא היה לו מושג איך להטוט החבל יעבוד, אבל מצא חן בעיניו הרעיון שהכלב יעבוד בשבילו והוא יזכה בכסף ובתשואות הקהל.
הכלב לוק חשב על זה ואז אמר בקול רציני ‘אוכל להראות לך להטוט טוב יותר מזה’. לעצמו חשב שעמוס היה אידיוט שלא יוכל ללמדו דבר, הוא רצה לברוח ממנו.
‘ובכן, הראה לי את הלהטוט’ אמר עמוס, והכלב החל בהליכה קלה כשעמוס בעקבותיו, ומייד הכלב החל לרוץ ועמוס מפגר מאחור, והכלב לוק רץ וצוהל, נהנה מתחושת חופש עולמים מהצורך לבצע להטוטים בכיכרות כפרים, ובמהרה עמוס לא ראה אותו יותר.
‘אחריי כמה שעות הכלב לוק עצר ליד נחל בתוך יער לשתות ולנוח. בזמן שחזרה נשימתו אליו הסתכל מעלה.
‘מה את חושבת שהוא ראה?’ שאלה גברת צעיפים. נענעתי את ראשי, לא היה לי מושג.
‘הוא ראה חבל תלוי מטה מאחד העצים’.
‘ובכן איזה צרוף מיקרים’ אמר לעצמו, והושיט את כף רגלו כדי לגעת בחבל. מיד החבל סובב עצמו סביב הרגל והחל למשוך אותו מעלה אל העץ, ואז מעבר לעץ אל תוך ענן, שם לפתע שחרר אותו. לוק ישב נינוח על גבי הענן מסתכל מטה על כל אשר מתחתיו עד אשר התנגש בהר ושם נפל והחל להסתכל סביב בחפשו אחר משהו לאכול. בעוברו איזה סלע, ראה את עמוס יושב ליד מדורה, מבשל משהו.
‘זה ממש לא יכול להיות צרוף מקרים’ אמר לוק לעצמו, וחשב, ‘עמוס מוכרח להיות קוסם והוא רוצה אותי בתור שוליה’.
‘זה היה להטוט מדהים שהצלחת’ הוא אמר לעמוס, ‘ואין לי בעיה לעשות זאת שוב’, הוא שכח שהוא ברח.
‘באיזה להטוט מדובר?’
‘החבל המושך אותי אל עץ ואז לתוך ענן, מאפשר לי לטייל בנינוחות’ אמר לוק.
‘אין לזה כל קשר אלי’ אמר עמוס לעצמו, וחשב, ‘כלב זה ממש מוכשר, אני חייב לשמור עליו כאוצר והוא יוביל אותי לחיים מדהימים של הרפתקאות. למרות שאין לי רצון להיות מורם קשור ברגל אל עץ ועל עננים’
‘בעצם’ אמר לוק, לאחר מחשבה, ‘ זה היה קצת פתאומי להימשך מעלה בצורה כזו, אין לי בעיה לעשות זאת שוב’. הוא נהנה מזה, אך חשש מפני הבאות.
‘כמה מתחשב הוא’ חשב עמוס, ‘הוא הבין שאני לא איהנה מסוג כזה של מסע’.
‘ובכן, שנצא למסע לראות עולם ללא להטוט החבל?’ שאל את לוק, וזה מה שהסכימו לעשות.
ובזאת, הרכבת נכנסה לתחנת קריגבן ודודתי פתחה את הדלת ונשאה אותי החוצה אל הרציף.

2
ביום רביעי הבא הייתי נרגשת, רציתי לראות את גברת צעיפים שוב, והסתכלתי החוצה, מחפשת אותה על הרציף כשנכנסה הרכבת לתחנה הראשונה. היא הייתה שם, ועם יותר סלים מתוכם בלטו דברים שלא יכולתי לראות והיא התקשתה לדחוס את עצמה איתם דרך הדלת.
אני חייכתי, וחייכתי, להראות עד כמה הייתי שמחה לראותה, ולאחר שהתיישבה והרכבת החלה לנוע, היא אמרה, כפי שקיוויתי, ‘שאספר לך סיפור ?’
הנהנתי.
‘שיהא זה הסיפור על הבית שנפל מהצוק ?’
נענעתי בראשי.
‘או הסיפור על כל הדברים שאני נושאת בסל ?’
התפתיתי לגלות מה הם היו, אבל לא יכולתי לבחור את הסיפור הזה, נענעתי את ראשי שוב.
‘שאספר לך עוד קצת על עמוס והכלב לוק ?’
נשענתי לאחור מאושרת והיא התחילה.
‘יום אחד, זמן מה אחרי שיצאו לדרך יחדיו, הגיעו ליער קטן אשר הבחינו בו מפסגת ההר, והחליטו ללכת דרכו, כך שהכלב לוק יוכל לצוד דברים לאכול ועמוס יוכל ללקט אגוזים, זו הייתה העונה המתאימה בשבילם. הם לא אכלו הרבה כי עמוס לא לקח איתו הרבה אוכל לדרך, והכלב לוק נעשה עצבני, והיה עסוק בתהייה מה עמוס יעשה לו בהמשך. בעצם, זה דרש ממנו הרבה אומץ להיכנס ליער מלכתחילה. ‘כולם יודעים שיערות הם מקומות מכושפים, תסתכל מה קרה לי בפעם האחרונה שהייתי ביער’. הוא שכח לגמרי כמה נפלא הייתה הרכיבה על הענן.
עמוס חשב ‘הכלב הזה יודע איך להתנהל עם דברים, אשאיר לו למצוא משהו לאכול, אני לא בטוח בעצמי שאוכל למצוא את סוג האגוזים הנכון’. וכך הם המשיכו. הכלב לוק דאג, כל הזמן מסתכל סביב מחפש אחר חבלים תלויים. כך שאף אחד מהם לא באמת חיפש משהו לאכול, וכך הפכו רעבים ומצב רוחם התערער.
‘האם לא מצאת כבר משהו לאכול’ אמר עמוס ברוגזה.
‘איני רואה פה מאומה’ אמר הכלב לוק, ‘ חשוך כאן מידיי, אנחנו צריכים לצאת לאור היכן שאוכל לראות’. זה היה יער קטן וכבר אמורים היו להגיע לקצהו השני אבל עדיין לא הגיעו.
ואז הם שמעו קול של שירה ,וכאשר התקרבו אל קול השירה ראו אישה, הם התבוננו בה אוספת עלים, שורשים, וגם אגוזים.
‘אל נתקדם יותר’ אמר לוק, ‘עד שנחליט איך לגשת אליה’.
‘מאוד מתחשב’, חשב עמוס, ‘איננו רוצים להפתיע אותה.שנשיר משהו בעצמנו?’ שאל, ‘וכך היא תתרגל לרעיון שמישהו נמצא כאן עוד לפני שתראנו’.
‘כן, חייבים’ אמר הכלב לוק, ‘הבה נשיר דואט עליז’. אבל כאשר התחילו לשיר, האישה התיישרה, הסתכלה סביב ואז לקחה את השק והתחילה לרוץ בין העצים. הם עכבו אחריה מבלי לדעת באמת מה יעשו או יגידו כאשר יפגשו בה. בסופו של דבר, הם הבחינו בבית קטן אשר לתוכו נמלטה וסגרה את הדלת מאחוריה.
‘מה נעשה עכשיו?’ עמוס היה רעב מידי לחשוב בבהירות, ‘היא לא נראתה שמחה’.
‘זהו מבחן’ חשב לוק ‘התכוונתי לבוא עם פתרון’, הוא חש דחוי, כך אמר לעצמו, ‘רומיתי להפוך לשוליה ע”י הקוסם הזה, ואם נכשלתי, השד יודע מה יעשה לי’.
‘הבה נדבר איתה’ הוא אמר לעמוס, ‘במהרה אשיג ממנה אוכל’.
וכך התקרב לדלת ונקש עליה בעדינות. האישה הסתכלה החוצה מהחלון וראתה כלב וצעקה לו להסתלק.
אבל הכלב לוק התיישב וחיכה, ואז נקש שוב בדלת. האישה באה לדלת.
‘אמרתי לך להסתלק’ אמרה, ‘אז לך’, ועמדה לסגור את הדלת כאשר הכלב לוק דיבר אליה.
‘האיש הזה שם’, אמר וסובב ראשו לכיוון עמוס, ‘הוא קוסם, ואם אינך עושה מה שהוא מבקש הוא יעשה חבל תלוי מטה וכאשר תגעי בו, החבל ייכרך סביבך וימשוך אותך מי יודע לאן ולא ישחרר עד שהוא יאמר לשחרר. אך אל תעמידי פנים כי אם תעשי כן הוא עשוי לעשות לך תעלול בדרך הרבה פחות נעימה’.
‘באמת’ אמרה האישה והחלה לצחוק, ‘האם באמת כך ייעשה? הייתי מאוד רוצה להתרומם לאיזה מקום, בהחלט נמאס לי להיות ביער הזה. בוא הכנס ותאכל משהו’.
לוק רץ חזרה לעמוס ואמר ‘זה בסדר, היא רוצה לתת לנו אוכל, בוא לפני שתשנה את דעתה, אמרתי לה שאתה קוסם, אבל היא לא אמורה להזכיר את זה’.
‘הכלב הזה שווה את משקלו בזהב’ אמר עמוס לעצמו והם נכנסו לתוך הבית.
גברת צעיפים הפסיקה לספר לי את הסיפור והסתכלה החוצה מהחלון. ‘איני יכולה לסיים לספר לך את הסיפור עכשיו’ היא אמרה, ‘כמעט הגענו לתחנתך, אך אם תהיי כאן ביום רביעי הבא אספר לך את המשכו אז. האם תהיי על הרכבת שוב בשבוע הבא ?’.
הנהנתי בחוזקה ככל יכולתי. כאשר דודה שרה פתחה את הקרון היא חייכה לגברת צעיפים והניפה אותי החוצה אל הרציף.

3
לקח זמן עד שהגיע יום רביעי הבא, וכאשר הגיע ירד גשם, נעלתי מגפיים אשר עשו קולות צלצול כשהתנדנדו תחת המושב. החלון היה רטוב ומפוספס, כך כשהרכבת הגיעה לא ראיתי את גברת צעיפים עד פתיחת הדלת, היא דחפה את סליה על הרצפה קדימה ממנה והלאה וטיפסה פנימה.
היא יישרה בניעור את צעיפיה וטיפות גשם התעופפו בקרון, ניערה את שערה ומשכה את חצאיתה למקום והתיישבה. כאשר הרכבת נעה נראה היה שהיא רואה אותי כאילו זו פעם ראשונה, ‘הנה את’ , אמרה, כאילו זה עתה הגעתי, נשענה לאחר ואמרה, ‘שנמשיך עם קורותיהם של עמוס, לוק וסנדרה?’.
הסתכלתי במבט שואל ככל יכולתי.
‘סנדרה הייתה גרה בבית ביער, נותנת לעמוס ולוק מרק סרפדים ושורשים, זוכרת ?’.
הנהנתי. לא ידעתי מה היה שמה, אבל בדמיוני כבר ראיתי איך היא נראית, ותהיתי אם גברת צעיפים נראתה כך כשהייתה צעירה.
‘ובכן’, המשיכה לספר גברת צעיפים, ‘כאשר סיימו את המרק, אמרה סנדרה לעמוס ‘אתה קוסם אם כך’.
‘אמרתי לך לא להזכיר את זה’ לחש הכלב לוק.
לעמוס לא היה מושג מה לעשות, הוא לא היה קוסם, אבל אם הכלב רצה להעמיד פנים שהוא כזה, הוא זרם עם זה, אחרי הכל לוק מצא בשבילם את המרק. וכך הוא חייך ולא אמר מילה.
‘עשה עכשיו קסם’ אמרה סנדרה.
‘זה מאתגר’ חשב לוק, אשר רק רצה לשכב קצת ולעכל את המרק.
‘הוא בוודאי עושה קסם ברגע זה ממש, בעצם אני חושב שהוא עושה זאת כל הזמן, אבל אי אפשר לראות את זה כל הזמן, וזה בגלל שזה קסם ולכן בלתי נראה’.
‘זה חייב להיות נראה בשבילי’ אמרה סנדרה במבט עקשן, ‘או שאאבד עניין לחלוטין.
‘זה הדבר הכי טוב’ אמר הכלב לוק, ‘הכי טוב לא להתעניין או שהוא יעשה משהו שיפחיד אותך’.
‘אינני חוששת’ אמרה סנדרה, והתבוננה בשניהם וחיכתה.
‘האם שמת לב’ אמר לוק, ‘שכאשר היינו בחוץ הוא לימד אותך לדבר כלבית וזוהי השפה שאנו משתמשים בה כרגע?’.
‘לא’ אמרה סנדרה.
‘ובכן, האם אי פעם עד עכשיו הבנת מה מדברים כלבים?’ שאל לוק. הוא חשב ‘אני מקווה שעמוס יעשה משהו במהרה, אני לא בטוח כמה זמן אוכל לחשוב על דברים לומר לה’, מצד שני, הוא נהנה מזה. הוא חשב ‘היא עושה מרק מאוד טעים והיא הרבה יותר עליזה מעמוס, כך שלא הייתי מתנגד שהיא תצטרף למסע איתנו’.
סנדרה נראתה מהורהרת והסירה את צלחות המרק, ‘מה שאתה אמור זה נכון, מעולם לא דיברתי כלבית לפני כן, זה בוודאי קסם’.
כאשר הייתה מחוץ לחדר, לוק התרומם והלך סביב השולחן לעמוס ‘היער הזה לא מוצא חן בעיני’ אמר, ‘ואינני חושב שגם בעיני סנדרה, הבה ניקח אותה איתנו, כולנו יכולים לטייל ולראות עולם ביחד’.
אבל כאשר סנדרה חזרה לחדר והם ביקשו ממנה להצטרף אליהם היא נראתה ספקנית, ‘איני יודעת’ אמרה, ‘אני זקוקה למשהו שישכנע אותי שעכשיו זה הזמן הנכון, אפילו שהבית הזה לא מוצא חן בעיני’.
ואז נשמע קול רעש רועם, צנצנות התחילו ליפול מהמדפים והתגלגלו על הרצפה, והספרים נפלו מתוך ארון הספרים וכל הברזים נפתחו והחלונות עפו החוצה והדלתות הלמו בשולחן שישבו, קפצו מעלה ומטה.
‘הבית הזה באמת לא מחבב אותך’ אמר עמוס, תוהה מה באמת קורה.
‘סוף סוף עמוס עושה משהו’ חשב לוק, ‘זו שפה אחרת’ הוא אמר לסנדרה, ‘זו ביתית, האם אי פעם שמעת עליה לפני כן?’.
‘לעיתים נדמה היה לי ששמעתי, אבל זו יותר צועקת ממדברת, זה בית כועס ולא נעים, אז אבוא איתכם עכשיו ומייד’.
ובזה, כפי שבוודאי ניחשתם, הגיעה הרכבת לעיקול לפני קריגבן וידעתי שאצטרך לחכות שבוע נוסף לפני שאשמע מה קרה בהמשך.
כאשר הלכנו לאורך הרציף שאלתי את דודתי שרה ‘את יכולה לדבר כלבית?’.
‘בוודאי שאני יכולה’ אמרה, דבר שהפתיע אותי.

4
‘ובכן’, אמרה גברת הצעיפים ביום רביעי הבא, ‘איפה היינו, או נכון יותר איפה היו סנדרה, הכלב לוק ועמוס הקוסם שאינו קוסם?’
לא ידעתי, הם יכלו להיות עדיין בבית הכועס.
כאילו קראה את מחשבותיי, אמרה גברת צעיפים, ‘הם יכולים עדיין להיות בבית הכועס, או אפילו ביער, אך לא, הם יצאו לדרך מאוחר אחר הצהריים, ועם ערב יצאו מהיער והיו מהלכים לאורך נהר קטן’.
‘מה אומר הנהר?’ שאלה סנדרה את עמוס אשר לא ידע, אבל חשב ‘כקוסם אני אמור לדעת לדבר נהרית’, הוא ניסה להיראות קוסמי ככל שאפשר בזמן שהרהר מה לעשות.
‘רק היי סבלנית’ אמר הכלב לוק, ‘עמוס מלמד אותך ברגע זה, הקשיבי לנהר בהולכינו לאורכו, ובהדרגה תשמעי מה הוא אומר’.
זה היה ערב חמים והכוכבים החלו להתגלות, זה היה כיף ללכת לאורך הנהר ולהקשיב לו, כך שהם פסקו מלדבר והמשיכו ללכת עד שרצו לנוח.
אלמלא סנדרה באה איתם לא היה להם מה לאכול ולא משהו לשבת עליו, אבל למזלם היא התעקשה להביא אוכל, ושישאו שמיכות
כדי לחמם אותם בלילה הקר היורד עליהם.
למחרת בבוקר בהולכם, סיפרו אחד לשני סיפורים על חייהם, אומרים פחות או יותר מה קרה בכמה מקרים, אבל עם מעט דחיפה ומשיכה של האירועים, עם מעט כיווץ והרחבה, באופן שבו בני אדם מרגישים צורך לעשות לפי שעת היום, או לפי אותם אנשים להם הם מספרים, וכן מסיבות אחרות שלעולם לא נדע.
הנהנתי. ידעתי שמה שאנשים מספרים על שקרה, לא תמיד קרה איך שאני חשבתי שאכן קרה, וזו אכן חידה. האם ישנם דברים שלעולם לא נדע? מעולם לא שמעתי אדם מבוגר אומר זאת, לכן חשבתי שיום אחד אדע הכל, שאהיה חייבת ללמוד הכל.
גברת הצעיפים המתינה עד שאסיים להרהר, ואז היא המשיכה.
‘כאשר הכלב לוק גמר לדבר, סנדרה שאלה לו ‘האם ראית שוב את החבל, זה שמשך אותך מעלה לתוך העננים?’
‘לא’ אמר לוק, אני לא מניח שאראהו שוב, והביט בעצבנות לעבר עמוס, אשר היה מהלך ומהרהר איך לספר את סיפורו הוא, וכמי שדמיונו רב, ישנן הרבה דרכים שהוא יוכל לעשות זאת באופן מרתק, כולל אפילו להפוך עצמו לקוסם.
‘אני משער שהיה רק אחד’ הכריז לוק בקול רם, כאילו היה מדבר לחבל עצמו, מבקש אותו לא להופיע.
‘ובכן, אני חושבת שראיתי אותו’ אמרה סנדרה, ‘הנה חבל מתנדנד מטה מעץ הערבה הזה’.
השניים האחרים הסתכלו לעברה, ואז לעבר העץ, חבל מתנדנד שם מזמין ומפתה.
‘אוו אוו, זה איננו החבל שלקח אותי לעננים’ אמר לוק הכלב.
‘איך אתה יודע?’ שאלה סנדרה, האם אתה מדבר חבלית?’. הם לא אמרו דבר, אז היא המשיכה ‘אני רואה שאינך יודע חבלית, ובכן, אני דווקא כן, והולכת לדבר איתו ברגע זה’ והיא נעלמה תחת הקשתות של ענפי הערבה.
‘שני אלה ממש מטומטמים’ אמרה לעצמה, ‘השד יודע מה היה קורה להם אלמלא הייתי פה.
‘שלום לך חבלי’ אמרה בקול תקיף.
‘לא’ אמר החבל, והתנדנד ברפיון. ‘ “לא” היא מענה שגוי ל “שלום” ‘ אמרה סנדרה.
‘לא’ אמר שוב החבל, ‘לא, לא, לא’, הוא נשמע סובל, ‘חבלי מסכן’ אמרה סנדרה, ‘ זה מדכא’, והושיטה את ידה ללטף אותו, לעודדו. אבל, מובן מאליו, מייד איך שנגעה בו החבל סובב עצמו סביב מרפקה ומשך אותה מעלה.
בדיוק אז הרכבת טולטלה והייתי חייבת לאחוז במדף ליד החלון, נכנסנו לתוך התחנה. התבוננתי עם תקווה בגברת צעיפים.
‘ביום רביעי הבא’ אמרה כשדודה שרה פתחה את הדלת, ‘ביום רביעי הבא אהיה כאן’.
‘האם את מדברת ספסלית?’ שאלתי את דודה שרה כשעברנו ספסל אחד, ‘או ערוגת-פרחים?’ הסתכלתי סביב אחר דברים נוספים לשאול אותה עליהם. ‘אני מדברת “ארוחת-צהריים” ‘ אמרה וזרזה אותי הלאה.

5
את השבוע החולף העברתי במחשבות על סנדרה ולאן החבל לקח אותה, מה ראתה ואיך השלושה ייפגשו שוב, הייתי בטוחה שייפגשו. יום רביעי הגיע ואני זוכרת שעלים צהובים עם כתמים חלודים של עצי הערמון התעופפו לאורך הרציף בזמן שחיכינו לרכבת.
כאשר הגיעה, הייתה אישה מוזרה בתא, היא קראה בספר ולבשה מעיל כחול עם כפתורים גדולים. באופן מוזר אימי לא נתנה לי את הוראותיה הרגילות. במקום זה היא אמרה לאישה, ‘בבקשה שימי עין על ילדתי, אוספים אותה בקריגבן’.
בעצם האישה נתנה את שתי עיניה בספר כל הדרך לתחנה, כך שהייתה לי הזדמנות להתבונן בה היטב. אהבתי לעשות זאת עם אנשים שפגשנו בדרך, או בחנויות, דמיינתי את חייהם ולאחר מכן דיברתי עליהם עם אחי. זה היה סוג של משחק בלשי, למרות שאז לא ידענו דבר על בלשים.
דמיינתי בפרטים הרבה מחייה עד שהגענו לתחנה של גברת צעיפים. היא עלתה ועמדה לשבת במקומה הרגיל, אבל אז שינתה את דעתה.
‘אבוא לשבת לידך’ אמרה, ‘בדרך זו לא נפריע לגברת קוראת’.
‘היא שמה עין עלי’ אמרתי, ‘אכן כך’ אמרה גברת צעיפים, וגברת קוראת לא הרימה מבטה.
לאחר התפתלותה הרגילה לתוך צעיפיה וחצאיתה היא החלה בשקט.
‘את זוכרת שסנדרה נמשכה מעלה על ידי החבל לתוך עץ הערבה?’
הנהנתי.
‘הינה היא שם’ אמר הכלב לוק כשסנדרה הופיעה שוב עפה אל על לשמיים דרך ענן.
‘היא נעלמה’ אמר עמוס, ‘חיבבתי אותה’.
‘היא עושה מרק טעים’ הסכים לוק הכלב. ‘למה נתת לה להעלם ככה?’
‘יש לי סיבות משלי’ אמר עמוס, זו לא אמת. לא היה לו מושג מה קרה. הוא אף פעם לא האמין לתיאורו של לוק על הימשכו מעלה לתוך ענן. ‘שנשב ונדבר על ההמשך?’
אבל לאחר שהיו יושבים זמן מה, עדיין לא יכלו לחשוב על משהו שעליהם לעשות. ‘הבה נלך’ אמר לוק ‘ונראה עולם בדיוק כפי שתכננו, אם נלך לאורך הנהר הוא ייקח אותנו לים’, הוא קם והחל ללכת.
עמוס אסף את השמיכות שסנדרה הביאה ושם אותן על כתפיו, והם הלכו במשך שעה בערך, ואז הנהר התעקל סביב כמה סלעים והם לא יכלו להישאר על הגדה, לשמאלם יכלו לראות כפר. ‘הנהר יזרום דרך הכפר’ אמר עמוס, אם נלך שם נדביק אותו שוב.
אך הכלב לוק היה מרחרח את האדמה ואת האוויר ורץ סביב, ולפתע ראשו התרומם והוא רץ ממש במהירות מטה לאורך השביל. כאשר עמוס הסתכל הוא יכול היה לראות שלוק רץ לעבר דמות הבאה מהכפר. הכלב רץ אחורה וקדימה לאורך השביל עד שעמוס יכול היה לראות שזו הייתה סנדרה, והוא הרגיש מאוד מאושר, והוא אפילו החל ללכת מעט מהר יותר, כמעט רץ, השמיכות טופחות על גבו עד שכולם נפגשו וישבו על הקרקע להחזיר את נשימתם.
סנדרה נראתה מאוד נרגשת ומרוצה מעצמה, היו לה כמה לחמניות מתוקות מהכפר, וכמה תפוחים.
‘איך השגת אותם?’ שאל עמוס, ‘מר חבל השיג אותם’ אמרה סנדרה, ‘והוא עדיין איתי, איתנו’. היא הראתה להם את החבל, עשוי משי עדין, מלופף סביב זרועה.
‘שמו הוא מר חבל’ אמרה, ‘אמרו לו שלום’.
עמוס ולוק שניהם אמרו שלום בנימוס, והחבל אמר ‘לא’ בקול רוגז.
‘איתי הוא אף פעם לא דיבר’ אמר הכלב לוק.
‘האם דברת אתה איתו?’ שאלה סנדרה.
‘לא’ אמר לוק.
‘הינה אתה’ אמר החבל מתיר עצמו, ‘ “לא” היא תשובה טובה באופן מושלם’.
‘היא לא תשובה טובה ל “שלום” ‘ אמרה סנדרה. ‘הוא הרגיש מאוד עצוב’ אמרה, ‘אבל עכשיו הוא מרגיש יותר טוב, אם כי מעט רגיש, אבל הוא מאוד פיקח, הוא רק זקוק למישהו שידבר איתו’.
החבל חילץ עצמו מידה של סנדרה מטה לעשב, ולוק התחיל לשחק איתו.
‘אני יכולה לדבר איתך היום’ אמרתי לגברת צעיפים.
‘ובכן, אני שמחה, ידעתי שאת יכולה בגלל ששמעתי אותך מדברת עם דודתך שרה.
‘כל יום’, אמרתי, ‘כאשר היא שמה אותי ברכבת, אימי אומרת לי לא לדבר עם אף אחד, אבל היום היא לא אמרה זאת, בגלל גברת קוראת’. התבוננו בה, היא עדיין הייתה שקועה.
אמרתי ‘למה היא אמרה לי לא לדבר עם אף אחד כאשר לא היה אף אחד לדבר איתו, אבל כאשר יש מישהו לדבר איתו, היא לא אמרה?’.
נראה היה שגברת צעיפים לא ידעה, אז שאלתי ‘האם באמת שמו של החבל הוא מר חבל?’.
‘זה שמו’.
‘והאם הוא נשאר עם עמוס, לוק וסנדרה, והלך איתם לים?’
‘ובכן, נשאר בדיוק זמן לספר לך מה קרה בהמשך לפני שנגיע לקריגבן’.
סנדרה הסבירה שהחבל היה רוצה לספר להם את סיפורו “ויהיה מאוד אדיב מצידם להקשיב” , מפני שמר חבל היה מדוכא. הם לא כל כך התענינו בסיפור כי היו בתנועה, הנהר חזר לשדה הראייה והם היו על הגדה שלו שוב, הם פשוט רצו ללכת.
‘פעם’ אמר מר חבל, ‘הייתי קוסם כמוך’, הוא נפנף לעבר עמוס, ‘ואני עדיין קוסם, אלא שאז הפכתי עצמי לחבל וכעת איני יכול לחזור. עמוס הסתקרן, ‘ולפני שהייתי קוסם, הייתי כלב’. אוזניו של לוק הזדקרו.
‘מר חבל’ לחשה לו סנדרה, הוא לופף את זרועה שוב, ‘אתה רק ממציא את זה, לא כן?’.
‘לא’ אמר מר חבל בחוסר אמון. ‘זו אנתרופולוגית החבל, אנו יודעים שראשיתנו מכלב ואדם, איני זוכר מה הייתי לפני שהפכתי לכלב. בכל אופן יש לנו מיתולוגיה שמתארת זאת’.
גברת קוראת, בהניחה את הספר התכוננה לעזוב את הרכבת, שהגיעה שוב באיטיות לקריגבן.
‘אה’ אמרה גברת צעיפים, ‘נאלץ לחכות עד לפעם הבאה לשמוע את סיפורו של מר חבל’.
‘אינך יודעת?’ שאלתי אותה.
‘לא עד שהוא מספר לי’ אמרה, בדיוק אז פתחה דודה שרה את הדלת והרימה אותי מטה.

6
יום רביעי הבא היה יום בהיר, השמים מלאו ציפורים ובני האדם נראו במצב רוח מרומם. אימי הייתה פחות נמהרת מביום רגיל, וכאשר שמה אותי ברכבת שכחה לומר לי לא לדבר עם אף אחד.
גברת קוראת לא הייתה שם וכך הייתי מתבוננת בים מופיע ונעלם מבעד לעצים והבתים עד שהגענו לתחנה של גברת צעיפים.
היא נראתה עם פחות סלים מהרגיל ומייד התיישבה בפינתה וחייכה אלי.
‘האם מר חבל התחיל לספר את סיפורו?’ שאלתיה.
‘ובכן, הוא התחיל’ אמרה גברת צעיפים ‘אבל בעצב, הוא רוצה לספר על להיות מסובב’.
נשענתי לאחור וחיכיתי.
‘כל החבלים ממסובבים’ אמר מר חבל בנימה מתנשאת כמרצה, האחרים המשיכו ללכת. ‘אין לנו זיכרון על כך וישנם סיפורים סותרים על איך נבראנו. ישנם חבלים בעלי כוחות על המקבלים מסרים ממקום כלשהו דרך האוויר או האתר, איני נמנה על אלה, ואחרים אשר חווים את ההסיבוב, אשר הוא בלתי נתפס על ידי רובנו, בדרך כלל אינם מתאוששים מחוויה כזו לעולם, וחייבים להישאר מלופפים במקום מבודד כלשהו בגלל שהם הפכו רגישים לרעש’. הוא נשמע מודאג.
עמוס החל לגלות עניין, סופסוף משהו שהוא מבין בו. ‘היינו יכולים לספר לך איך נוצרתם’ אמר מנסה לעזור.
‘אנא לא’ אמר מר חבל, אני מתחיל להרגיש די חולה כאשר אנשים מדברים על זה. ‘אני אפרם’ אמר, נשמע מפוחד ומאוים בעת ובעונה אחת.
‘למה אתה מושך אנשים ולוקח אותם מעלה לתוך העננים?’ שאל לוק הכלב.
‘זה משעשע אותי’ אמר מר חבל ולא הוסיף דבר.
‘אינך חייב לספר את סיפורך’ אמרה סנדרה, ‘אם אינך רוצה בכך’.
‘אני יכול לספר את הסיפור על מישהו שתפסתי ולקחתי אותו לטיול עננים’ אמר מר חבל.
כולם הנהנו, מעודדים אותו, וכך הוא החל.
‘בדרך כלל’ אמר, אני מחפש אנשים משועממים או חסרי דמיון וטיפשים, על מנת ללכדם, והם הכי המומים ומופתעים, פולטים רגשות שמהנים אותי, אבל לעיתים תפסתי אנשים שבאמת היו זקוקים לצאת מהיכן שהיו’.
עמוס היה שואל משהו בקשר לזה, אבל לאחר מחשבה, חשב לעצמו ‘עכשיו שהוא התחיל, אסור לנו להפריע לו’.
‘יום אחד’ אמר מר חבל, ‘צפתי לי ואז ראיתי ענן של עשן, וכך נכנסתי לתוכו לראות מה קורה. ראיתי בית שלם בוער וליד אחד החלונות ראיתי ילד שלא יכול היה לצאת, זה היה גבוה מדי בשביל לקפוץ והוא לא יכול היה לחזור בגלל האש.
‘כאשר הגעתי לגובה החלון השתלשלתי לפניו וכמובן שתפס אותי ונשאתי אותו משם, הוא התפתל ונאבק, זו הייתה עבודה קשה בשבילי להחזיק בו, והייתי מאוד שמח להביאו לקרקע, חזרה עם הוריו’.
מר חבל עצר סיפורו.
‘ואז?’ אמרה סנדרה, מעודדת.
‘ומה אז?’ הוסיף לוק.
‘ואז שום דבר’ אמר מר חבל, ‘שמחתי לומר לו שלום ולהתראות’.
‘אני לא חושב שזה סיפור’ אמר לוק, דבר לא באמת קרה.
‘מר חבל באמת הציל את חייו’ אמר עמוס כועס.
‘זה נכון’ אמרה סנדרה, ‘וזה היה טוב מצידו, אבל מכיוון שאיננו יודעים מי הילד, לא את שמו, זה לא נשמע כמו סיפור’.
‘שמו הוא דריק’ אמר עמוס. הוא הביט באחרים, מתבונן כיצד אי שביעות רצונם נמוגה, והוא חש באמת מאושר.
‘הכרתי את אביו’ המשיך עמוס, גרנו קרוב אחד לשני, ודריק נהג לבוא אלי לשעורים, וכאשר גדל הפך למלח ולזמן מה אפילו לשודד ים’. עמוס ידע שיכול היה להמשיך בסיפור על דריק במשך שעות, והאחרים היו נהנים להקשיב לו, והוא היה נהנה לספר להם כל דבר שדמיונו סיפר לו.
תהיתי לגבי גברת צעיפים, ‘איני יודעת דבר עלייך גברת צעיפים’ אמרתי, ‘אפילו לא את שמך’.
‘גברת צעיפים זהו השם הנכון בשבילי, ואת יודעת כבר משהו עלי’ אמרה באופן ידידותי, ‘ולא נזקקנו לדעת את השמות, זו של זו, בכדי שזה יהיה מעניין’.
‘אנשים בדרך כלל כן רוצים לדעת’ אמרתי, בעודי חושבת על כך.
‘אבל הדברים שאנשים בדרך כלל רוצים לדעת אינם תמיד מעניינים’.
זה באמת היה נכון, אנשים רוצים לדעת ‘האם צחצחת שיניים?’, ‘האם את יודעת מה השעה?’, כאשר באופן ברור הם כבר ידעו את שניהם, השיניים והשעה.
הייתי מהרהרת בזה כאשר הרכבת עצרה ודודה שרה פתחה את דלת הקרון.

7
ביום רביעי הבא דודה שרה הייתה בחופש ולכן לא נסעתי לקריגבן. נשארתי בבית ושיחקתי בחוץ בגן אשר היה על מדרון תלול במעלה גבעה. היא השקיפה אל הים, נמל בצורת פרסה ואל אי ירוק קטן אשר יכולת לחתור אליו, תלוי בגאות ובשפל.
היינו שם פעם, עם אמא אחרת, ילדיה, ואני חושבת גם גבר שהיה על החתירה, אינני זוכרת את כולם. היה בור ענק באדמה שהלכנו לראות שם, אני מניחה שזו כניסה למערה. האמא האחרת אמרה שייתכן שזו הכניסה לאטלנטיס, יבשת הנמצאת תחת הים. היא לא אמרה שזה אכן כך אלא שזה מה שהאנשים האמינו. זה נשמע מרתק, יבשת שלמה מתחת למים, אבל כאשר הגענו לשם והסתכלתי מטה לתוך האפלה, עלה משם ריח שלא נעם לי. האי היה ללא חול סביבו, אלא רק זיזים שטוחים וחדים של אבן כהה, כך שלא יכולת לשבת עליהם בנוחיות. היה קר ואני זוכרת מישהו אומר שמזג האוויר על סף ‘פיצוץ’, הייתה דאגה איך לחזור ליבשה. למרבה המזל איך שהגענו הביתה ומספר ימים חלפו, הפך האי שוב למקום קסום להסתכל בו, בדיוק כמו שהיה לפני שהנחנו עליו את רגלינו.
ישבתי על ראש שערי הברזל בתוך גננו, מביטה באוניה ובסירות מזדמנות. חשבתי על דריק שניצל על ידי מר חבל, מתבגר להיות מלח, ואז לפי עמוס הופך לשודד ים. ניסיתי לחשוב מה יכול היה לקרות לו, אבל לא ידעתי דבר על שודדי ים, רציתי לדעת מדוע הבית שלו עלה באש, ומה קרה לאחר מכן, היכן הלך לגור, האם היו לו אחיות ואחים, אבא ואמא?
לפתע ראיתי את מר חבל יושב לצידי, לפוף בצורה הדוקה על ראש השער. היה לי רעיון.
‘לא’ אמרתי בקול רם.
‘שלום’ אמר מר חבל, כלאחר יד, באופן קצת מרוחק.
מר חבל נזקק לשכנוע כדי לספר לי מה הוא ידע על הבית שנשרף ולאן הלכה המשפחה.
‘הבית לא נשרף לגמרי’ אמר מר חבל, ‘זו הייתה רק אש רעה במטבח והם נשארו לגור שם’.
‘אוו’ אמרתי, ‘אם כך הם צבעו מחדש את המטבח ושמו ארונות חדשים, האם עמוס עזר להם?’.
מר חבל אמר בבוז ‘עמוס? עמוס הוא לא טיפוס שיכול להביא תועלת בידיו’.
‘איך אתה יודע?’ שאלתי.
‘אני בעל ניסיון בידיעה’ אמר מר חבל בקול פסקני שאנשים מבוגרים משתמשים בו כאשר אין הם רוצים להיות מוטרדים בהסברים נוספים, שזה רוב הזמן.
אני זוכרת כמה מוזרים היו בני אדם, הם חיו בעולם שונה משלי, עולם קטן הרבה יותר בתוך נפשם, אשר הצטמק, ולא יכלו לצאת ממנו, וכאשר פניתי למר חבל שוב, הוא נעלם.

8
ביום רביעי הבא חזרתי מהרהרת במחשבות אלו ביושבי בקרון. זו פעם ראשונה שלא הייתי בטוחה שגברת צעיפים תעלה בתחנה הבאה. אבל היא כן, ואף על פי שנפגשנו פעמים רבות אחרי כן, זה היה יום יוצא דופן עבורי.
כאשר הניחה את כל סליה, ראיתי שהיה איתה כלב קטן עם שיער מתולתל ואפור. ‘אני לוקחת אותו לחברה’ אמרה גברת צעיפים, ‘שמו אוגוסטוס’.
‘של החברה או הכלב?’ שאלתי, לא בטוחה מי מהם הוא אוגוסטוס.
‘זה אוגוסטוס, וחברתי שמה גווין’. אוגוסטוס התיישב לרגלי גברת צעיפים ונרדם.
‘ממש התגעגעתי אלייך ביום רביעי שעבר’ אמרתי, ‘אבל גיליתי עוד על הסיפור בעצמי’.
‘ספרי לי מה גילית’ אמרה גברת צעיפים.
‘ובכן, תהיתי מה עלה בגורלו של דריק, ולא הבנתי איך הפך לשודד ים כי איני יודעת דבר עליהם חוץ מתמונות בספרים. רציתי לדעת מה קרה לו אחרי שהבית נשרף, דאגתי לשלום הוריו ואחותו אם הייתה לו, שכולם יהיו בטוחים’.
‘האם בטוחים היו?’
‘כן, בטוחים. התברר שהאש הייתה במטבח, אני יודעת את זה….גברת צעיפים’, פקפקתי אם לספר לה את זה, ‘בגלל…’.
היא עודדה אותי. ‘…בגלל שמר חבל בא ולופף עצמו על ראש השער שעליו ישבתי’.
היא הנהנה, נראית מרוצה ושאלה ‘באיזה צבע היה המטבח?’.
‘המטבח היה בצבע קרם וירוק לפני השריפה עם ארונות בגובה שקשה להגיע אליהם’ אמרתי, ‘ואמא של דריק אף פעם לא אהבה אותו, אולי בגלל זה הוא נשרף? אם כי אני לא בטוחה בקשר לכך, עדיין, לאחר השריפה היו להם ארונות חדשים בגובה נכון שניתן להגיע אליהם, והמטבח נצבע בצהוב והיה לו חלון חדש, אבל אני לא יודעת מה היה מחוץ לחלון’.
‘האם מר חבל סיפר לך את זה?’
‘לא את הכל, רק על השריפה, לא על איך המטבח היה לאחר מכן, הוא גם סיפר לי שעמוס “לא היה בעל ידיים טובות”, ואז כששקעתי במחשבות הוא נעלם’.
‘האם מר חבל היה נסער?’ שאלה גברת צעיפים.
‘לא בדיוק, הוא העמיד פנים כיודע דברים אבל לא הסביר אותם. הוא לא מבין דבר’. הסתכלתי החוצה מבעד לחלון וראיתי שהעצים איבדו את עליהם כך יכולנו לראות יותר את מה שמאחריהם, בתים חדשים נגלו, ושדות, ופיסות של ים ושמים.
כשהחזרתי מבטי לקרון, גברת צעיפים אמרה ‘מה ראית מחוץ לחלון המטבח החדש?’
‘שום דבר, רק שחור’.
‘את רוצה לדעת מה היה בחוץ?’
‘אני לא בטוחה שאני רוצה. לא יכול להיות חלון שאין דבר מחוצה לו, ובכל זאת כך היה’.
אני מניחה שיכולת לגלות אם רצית בכך, אבל אם לא, יכולת תמיד לראות מה קורה בתוך המטבח’.
‘אני חושבת שהוא מאוד מאוד פעיל בפנים’ אמרתי, עם הרגשה עמומה של הרבה אנשים באים ויוצאים, ‘האם את יודעת מה קרה שם?’.
‘לא’ אמרה גברת צעיפים.
‘אין כלל אבא’ אמרתי, ‘אולי הוא תמיד היה שודד ים ובגלל זה דריק רצה ללכת לים ולהפוך לשודד ים גם כן, אף אל פי שהוא לא היה הטיפוס המתאים להיות כזה’.
בעוד אני מהרהרת באלה, גברת צעיפים החלה לחפש באחד מסליה, אוגוסטוס התעורר, הסתכל סביב ואז נרדם שוב. בסופו של דבר היא מצאה מה שחיפשה, זה היה משהו עטוף ברפיון בתוך המון נייר אפור לא קשור, ואז פנתה אלי ונתנה לי.
כאשר הסרתי את הנייר, יכולתי לראות שהיה זה ספר, עם כריכה רכה מרופדת בצבע כחול כשל טווס, עם תמונות של אנשים עם מטריות פוסעים על פני גשרים, וביניהם עצים זעירים, הוא היה זוהר ויפהפה. אף פעם לא ראיתי דבר כזה. לא יכולתי לדבר כלל. ליטפתי אותו, הפכתי לצד השני ואז לאחר זמן מה פתחתי אותו, היו לו דפים יפים בצבע קרם, בלי דבר שכתוב בם.
‘יש לי את הספר הזה כבר זמן רב’ אמרה גברת צעיפים, ‘ועכשיו אני רוצה שיהיה אותו לך. האם תשגיחי עליו?’.
אמרתי שכן, הייתה לי יראת כבוד לספר ואחריות להשגיח עליו.
‘עטפי אותו שוב’ היא מצאה איזה חוט באחד מסליה, ‘תקשרי אותו וקחי אותו הביתה ושמרי עליו בבטחה’.
באותו רגע עצרנו בקריגבן, ודודה שרה הופיעה בדלת.
‘תודה לך’ אמרתי בזמן שנישאתי החוצה, ‘יום רביעי הבא’ אמרה גברת צעיפים.
‘האם זו מתנה בשבילי?’ שאלה דודתי כשהלכנו לאורך הרציף, ‘לא’ אמרתי, והיא לא שאלה עליו יותר.

9
יום רביעי הבא היה נאה ואני נשלחתי החוצה לגן לשחק, טיפסתי לפסגה היכן שהייתה נדנדנה תחת כמה עצים, ונזכרתי בעמוס, הכלב לוק, סנדרה ומר חבל, כולם הולכים לאורך גדת הנהר לקראת הים, כאשר לפתע קפץ דג ענק מתוך הנהר ובלע את מר חבל, אשר היה מתפתל ומקפץ על הקרקע, משחק תופסת עם לוק. אז צלל הדג לתוך המים ונעלם.
לא עבר רגע, ולוק הכלב קפץ גם כן פנימה, סנדרה ועמוס עוקבים אחריו במבטם.
‘אין מה לדאוג’ אמר עמוס, ‘הכלב הזה הוא גאון, הוא יכול לעשות כל דבר, במהרה יחזיר את מר חבל’.
‘אני לא מודאגת’ אמרה סנדרה, ‘מר חבל די מוכשר לחלץ עצמו מכל מקום, אני רק מקווה שהוא יחזור בזמן לארוחת צהריים’. היא כבר התרגלה למר חבל שתמיד “מוצא” דברים, לפעמים בגנים קטנים בחצר האחורית של בתים של אנשים, לפעמים במטבח שלהם, ולפעמים בחנויות בכפרים שכנים.
בדיוק אז בא מקפץ מאחורי שיח כלב סיני, הייתה לו נביחה צווחנית, מרחרח את קרסוליהם.
‘תגיד לו להפסיק’ אמרה סנדרה לעמוס, אך הסיני התעלם.
‘למה הוא לא מדבר כלבית?’ שאלה סנדרה, ‘איננו יכולים כלל להבין אותו’, עמוס חשב בזריזות, ‘הוא זר’ אמר, ‘הוא מדבר כלבית זרה שאיננו מכירים. אני יכול ללמוד אותה’ הוא הציע בספקנות ובעצבנות תוך כדי שהכלב התקדם והם נסוגו אחורה בגבם אל עץ.
אז שמעתי את אימי קוראת לי, היא רצתה שנלך לעשות קניות, כך שנאלצתי לעזוב את כולם כמו שהם, ולרדת מטה להתכונן לצאת.

רציתי לחזור ולחשוב עליהם כולם, אבל לא הייתה לי אז ההזדמנות להמשיך בסיפור, אך כאשר המשכתי, משהו מוזר קרה. מה זה היה, אף על פי שלא היו לי המלים את זה אז, היה שלמדתי את הנחיצות המפילה אימה של ויתור על תוכניות, או הנחיצות המוחלטת של הפיכת תוכניות. תוכניות היו חוקים בבית שלנו, אבל תוכניות לסיפורים באופן ברור לא עבדו באותו אופן. כאשר רציתי לחזור לעמוס וסנדרה עם גבם אל העץ ונובחים עליהם, לא יכולתי למצוא אותם. גם לא יכולתי למצוא אותם כמה רגעים אחרי בסיפור, בגלל שאיכשהו הבנתי שהם כולם עמדו להגיע מתחת למים ולא ידעתי איך הם יכלו לנשום.
אני משערת, רק עכשיו, שבגלל שכל מחשבותיי עסקו בשאלת הנשימה, לא נשאר בי כוח להמשך הסיפור, אבל שוב, זה לא נכון. אם השאלה על הנשימה הייתה עולה במהלך הסיפור, לוק או עמוס היו כבר היו מוצאים דרך לנשום, הם לא היו נותנים לעצמם לטבוע, כך שאני שהיו שני סוגים של דברים שעצרו את הסיפור. אחד זה הפרעה חיצונית של אימי והקניות, והשני היה הספקות שלי בשאלת הנשימה שעלו בנפרד מתוך הסיפור.
כך, ביום רביעי הבא, כאשר גברת צעיפים התיישבה, התפוצצתי כבר לספר לה כל מה שקרה.
‘איבדתי את עמוס, סנדרה, לוק ומר חבל’ אמרתי, אינני יכולה למצוא אותם’.
‘אוו’, אמרה גברת צעיפים, ‘זה מעניין, האם השתלטת עליהם? למה השתלטת והיכן זה קרה?’
‘רציתי לדעת מה קרה בהמשך’ הסברתי, ‘לא יכולתי לחכות עד היום’ ואז סיפרתי מה קרה.
‘מה עם דריק?’ שאלה גברת צעיפים.
‘לא התעניינתי בו’ הודיתי.
‘ובכן, הוא היה בסיפורו של עמוס, אך הוא לא המשיך איתו. מה דעתך על הכלב הסיני?’.
‘האם היה הוא זר?’
‘לא, הוא היה כלב סיני אנגלי, הוא דיבר כלבית רגילה, לוק רק המציא שעמוס לימד את סנדרה את שפת הכלבים, לשכנע אותה שעמוס היה קוסם’.
‘אם כך, איך לוק למד לדבר איתנו?’
‘אימה שלו לימדה אותו, היא הייתה כלבה יוצאת דופן בעצמה’.
‘בסיפור’ היא הסבירה, כל פעם שמישהו מופיע, או אומר משהו, או עושה משהו, אם תשאלי “למה?”, אזי מאות של סיפורים אחרים יתחילו בראשך, ואת תצטרכי לבחור באיזה מהם להמשיך. זה כמו לראות הרבה שבילים ביער או דרך השדות, אבל כמו שכל צעד יוצר שבילים חדשים, את יכולה תמיד לשנות כיוון’.
‘מר חבל אינו חייב לנשום’ אמרתי, ‘כך שהדג יכול היה למושכו מרחק רב מטה לנהר, לקראת הים, והכלב לוק יכול היה לשחות אחריו, ואז מר חבל, לוק,סנדרה ועמוס, לכל אחד היה סיפור שונה, לזמן מה’.
‘האם ייפגשו שוב?’
‘כן, בוודאי’ אמרתי, ‘אני יודעת שהם ייפגשו’.
ואז, כמו תמיד, הרכבת הגיעה לקריגבן, אך דודה שרה לא הופיעה בחלון. גברת צעיפים פתחה את הדלת והסתכלה בחוצה. ‘היא כבר באה’ אמרה והרימה אותי מטה במדרגה אל הרציף. השומר חיכה עד שתחזור לרכבת ודודה שרה הגיעה אליי עוד לפני שנשף את השריקה.

10
לאחר היום ההוא, היו הרבה ימי רביעי, הם התגלגלו עוד עת הגיע החורף וגברת צעיפים נעטפה ביותר בגדים, אך באופן מוזר, ככל שאני זוכרת, נשאה פחות סלים, אז האביב וחלונות הקרון נפתחו שוב ואויר נכנס מלא ים וטחב וקולות ציפורים, ושערות ראשי נופפו סביב, ואז קיץ אשר האט את הדברים ועשה לבני האדם מזג יותר נוח.
בזמן המסעות הסיפורים חצו את הקרון מצד אחד לצדו השני, לפעמים היא סיפרה לי מה קרה ואז לפעמים אני הייתי מספרת את הסיפורים והיא שאלה את השאלות. גיליתי שלא נזקקתי לחשוב על הסיפורים ומה קרה בהם, אלא רק להמשיך כאילו שומעת אותם מספרים את עצמם לי.
‘האם סיפורים אי פעם מסתיימים?’ שאלתי יום אחד. היא הביטה בי בעיניים שואלות.
‘אם לא תהיי כאן, האם הסיפורים ייעלמו?’
‘אני לא חושבת, את אולי תפסיקי להקשיב להם לזמן מה’.
‘אבל אז הם יתחילו שוב?’ רציתי להיות בטוחה.
‘ברגע שתקשיבי לעצמך, או לי, או לכל אחד אחר, או אם תקשיבי לדברים, או למקומות, סיפורים יידברו אלייך’.
‘בכל מקום שאהיה?’
‘בכל מקום שתהיי’.
‘באמת’ אמרתי מאושרת, שואלת ועונה בעת ובעונה אחת, ‘באמת, באמת’.
‘ממש באמת, באמת באמת’ אמרה גברת צעיפים צוחקת בזמן שעברנו עיקול מוכר לתוך התחנה של קריגבן.
________________________
© sophia wellbeloved

Advertisements

train-carrigban

1

IN THE COUNTRYSIDE of my childhood, long ago, there was a small train with two carriages which jogged its way with its few passengers along the coast. Each Wednesday my mother lifted me into a carriage and set me with legs dangling into a corner seat. ‘Hold on, don’t move, and don’t talk to anyone’ she’d say, ‘ and Aunt Sara will collect you at Carrigban.’

Then the train would move off, but at the next station a woman in a lot of shawls, with bags would get on and start talking. I was afraid to say anything, but I nodded and shook my head for ‘yes’ and ‘no’ which in the beginning were the only communications I needed to have, with her.

The first time we were in the train together she said, ’Shall I tell you a story’ I nodded.

‘Will it be the one about eight pigs in a sty?’

I shook my head.

‘Or the one about the house that built itself.’ I didn’t like the idea of that.

‘Shall I tell you about Amos and his dog Luke?’

I nodded and she began.

‘This is the story of Amos, his dog Luke and the rope trick. Once there was a poor man Amos who had a dog Luke, that he wanted to teach tricks. ‘If you can learn these tricks’ said Amos, ‘we can travel and see the world together’.

To his amazement the dog replied ‘we can travel the world together anyway, even if I don’t learn the tricks’.

When he had recovered from shock Amos explained, ‘ we have no money and we need some so we can eat.’ He thought the dog was naïve.

‘What trick are you going to teach me asked Luke the dog?’ he was much intrigued despite himself.

‘You’ll learn to perform the rope trick, the first dog ever to climb the rope and disappear.’ Amos was a great fantasist, he had no idea how the rope trick worked, but he liked the idea of the dog working for him while he collected money and appreciation from applauding crowds.

The dog Luke thought about this and then said in a serious voice, ‘I could show you a much better trick than that.’ Privately he thought that Amos was an idiot who could never teach him anything, he wanted to run away from him.

‘Well show me this trick’ said Amos, and the dog set off at a trot with Amos following, soon the dog began to run and Amos fell behind, the dog Luke ran gleefully, savouring his freedom from a life time of performing rope tricks in village squares, soon Amos lost sight of him altogether.

‘After some hours the dog Luke stopped by a stream in a wood to drink and rest. While he was catching he breath he looked up.

‘What do you think he saw?’ asked the shawl woman. I shook my head, I had no idea.

‘He saw a rope hanging down from one of the trees.

‘Well this is a coincidence’ he said to himself, and put out a paw to touch the rope. Immediately the rope wound itself about his leg and began to pull him upwards into the tree, and then beyond the tree into a cloud where it suddenly released him. Luke sat comfortably on the cloud looking down at everything below him until it bumped into a mountain where he tumbled off and began to look around for something to eat. As he came round a rock he saw Amos sitting by a fire cooking something.

‘This really cannot be a coincidence’ said Luke to himself, he thought, ‘Amos must be a magician and he wants me to be his apprentice.’

‘That was a great trick you pulled off’ he said to Amos, ‘I wouldn’t mind doing it again’, he’d forgotten that he’d run away.

‘What trick was that?’

‘The rope pulling me into a tree and then into a cloud and letting me travel in comfort’ said Luke.

‘Nothing to do with me’, said Amos to himself, he thought ‘this dog is truly gifted, I must treasure him and he will lead me into a great life of adventure. Though I don’t want to be dragged up by my leg into trees and onto clouds’

‘Actually’ said Luke, having thought about it, ‘it was a bit sudden being pulled up like that, I don’t mind not doing it again’. He’d enjoyed it, but he worried about what might come next.

‘How kind he is’ thought Amos, ‘he realises that I would not enjoy his mode of travel.

‘So, shall we just set off to see the world without the rope trick?’ he asked Luke, and that is what they agreed to do.

With that, the train drew into Carrigban station and my aunt opened the door and lifted me out onto the platform.

2

THE NEXT WEDNESDAY I was excited, I wanted to see Mrs Shawl again, and looked out onto the platform for her when the train came into the first station. She was there and with even more bags bulging with things I couldn’t see and she had trouble squeezing herself through the door with them.

I smiled and smiled to show how glad I was to see her, and after she had settled herself and train had pulled away she said, as I’d hoped she would, ‘Shall I tell you a story?’

I nodded.

‘Will it be the one about the house that fell over a cliff?’

I shook my head.

‘Or the one about all the things I am carrying in my bag?’

I was tempted to find out what they were, but I couldn’t choose that story, so I shook my head again.

So, shall I tell you a bit more about Amos and the dog Luke?

I settled back happily and she began.

‘One day not long after they had set off together they were in a small wood which they had seen from high up on the mountain, they’d decided to go through it, so that the dog Luke could chase things to eat and Amos might find nuts, it was the right time of year for them. They hadn’t eaten a lot because Amos had not brought much food with him, and the dog Luke who had grown nervous, was too busy wondering what Amos was going to do to him next. In fact it took quite a bit of courage for him to agree to go into the wood at all. ‘Everyone knows that woods are magical places, look at what happened to me last time I was in one’. He’d completely forgotten how lovely the ride on the cloud had been.

Amos thought ‘that dog knows how to go about things, I’ll leave it to him to find something to eat, I’m not too confident I could find the right kind of nuts.’ So they walked on. The dog Luke was apprehensive, always on the look out for dangling ropes. So they neither of then really looked for anything to eat and they got hungry and rather bad tempered.

‘Haven’t you found anything to eat yet’ said Amos crossly.

‘I can’t see anything in here’ said the dog Luke, ‘it’s too dark, we should go out into the sunlight where I can see’. It was a small wood and by now they should have been out the other side of it, but they were not.

Then they heard the sound of someone singing, and when they went towards the sound they saw it was a woman, they watched her and she was gathering leaves and roots and also nuts.

Don’t let’s go any further’ said Luke, ‘until we decide how to approach her’.

‘Very considerate, thought Amos, we don’t want to startle her.’ Shall we sing something ourselves?’ he asked ‘then she can get used to the idea of someone being here before we come into view.’

‘We should’ said the dog Luke, ‘let’s sing a cheerful duet’. But when they began to sing, the woman straightened up, looked around then took her sack and began to run through the trees. They followed her without really knowing what they would do or say when they caught up with her. Eventually, they came in sight of a small house which she ran into and closed the door behind her.

‘What shall we do now?’ Amos was too hungry to think well, ‘she didn’t look happy’.

‘It’s a test thought’ Luke, I’m meant to come up with a solution,’ he felt resentful because, he said to himself, ‘I was tricked into being an apprentice by this magician, and if I fail goodness knows what he will do to me.’

‘Let me talk to her’ he said to Amos, ‘I’ll soon wheedle some food out of her.’

So he approached the door and knocked gently on it. The woman looked out the window and saw a dog, she shouted at it to go away.

But the dog Luke sat down and waited, then he knocked on the door again. The woman came to the door.

‘I’ve told you to go away’ she said, ‘so go’, and she was about to close the door when the dog Luke spoke to her.

‘That man over there’, he said twisting his head in the direction of Amos, is a magician, if you don’t do what he wants he’ll make a rope dangle down and when you touch it the rope will curl around you and drag you who knows where and won’t let go till he tells it to. But don’t let on you know, because if you do he may trick you in an even more unpleasant way.’

‘Really’ said the woman, and began to laugh, ‘would he really? I’d love to be taken off somewhere, I’m absolutely fed up with being in this wood. Come inside and have something to eat.’

Luke trotted back to Amos and said ‘it’s alright, she wants to feed us, come on before she changes her mind, I’ve told her you’re a magician, but she’s not to mention it.’

‘This dog is worth his weight in gold’ Amos said to himself, and they went into the house.

Mrs Shawl stopped telling me the story and looked out the window. ‘I can’t finish telling you this story now’ she said, we’re nearly at your stop, but if you’re here next Wednesday I’ll tell you the rest of it then. Will you be on the train again next week?

I nodded as strongly as I could. When Aunt Sara opened the carriage door she smiled at Mrs Shawl and lifted me out onto the platform.

3

THE NEXT WEDNESDAY took some time to arrive and when it did it was raining, I had on my new boots which made a clonking sound when I swung them back under the seat. The window was wet and streaky, so when the train stopped I couldn’t see Mrs Shawl until the door opened and she pushed her bags onto the floor ahead of her and clambered in.

She shook her shawls out and drops of rain flew about the carriage, she patted her hair and pulled her skirt into place and sat down. Once the train was moving she seemed to see me for the first time, ‘there you are’ she said, as though I had only just arrived, she leaned back and said, ‘So shall we go on with what was happening to Amos, Luke and Sandra?’

I looked as questioningly as I could.

‘Sandra lives in the house in the woods, she is giving Amos and Luke some nettle and root soup, you remember?’

I nodded. I hadn’t known about her name, but in my mind I’d already seen what Sandra looked like, and I’d wondered if Mrs Shawl had looked like that when she was young.

‘Well, said Mrs Shawl, ‘When they’d finished the soup, Sandra said to Amos, ‘so, you are a magician.’

‘I told you not to mention that’ whispered the dog Luke.

Amos had no idea what to do, he was not a magician, but if the dog wanted to pretend he was one he would go along with it, after all Luke had found them the soup. So he smiled and said nothing.

‘Do some magic now,’ said Sandra.

‘This is challenging’ thought Luke, who just wanted to lie down for a bit and digest the soup.

‘He probably is doing magic right now, in fact I think he is doing it all the time, but you can’t always see it, that’s because it’s magic and invisible.’

‘It will need to be visible for me’ said Sandra looking stubborn, or I won’t be interested at all’.

‘That’s the best thing’, said the dog Luke, ‘it’s best not to be too interested or he’ll do something frightening to you’.

‘I’m not scared’ said Sandra, and she looked at both of them and waited.

‘Did you realise’ said Luke, ‘that, while we were outside he taught you to speak Dog and that is the language we are using now?

‘No,’ said Sandra.

Well, did you ever understand when dogs talked to you before? asked Luke. He was thinking ‘I hope Amos does something soon, I’m not sure how long I can keep on thinking of things to say to her’, on the other hand he was enjoying it. He thought, she makes very good soup and she is far more cheerful than Amos, so I wouldn’t object to her travelling with us.

Sandra looked thoughtful and took away the soup bowls, ‘What you say is true, I’ve never talked Dog before, this certainly is magic.’

While she was out of the room Luke got up and went round the table to Amos. ‘I don’t like this wood’, he said, ‘and I don’t think Sandra likes it either, let’s take her with us, we can all go and see the world together’.

But when Sandra came back, and they asked her to go with them she seemed to be doubtful, ‘I don’t know she said, ‘I need something to convince me that now is the right time to leave. Though I do dislike this house.’

Then there was a kind of rumbling sound, and jars started to fall off shelves and roll on the floor, and the books fell out of the bookcase and all the taps turned on and the windows flew open and the doors banged and the table they were sitting at jumped up and down.’

‘This house really doesn’t like you’ said Amos, wondering what was happening.

‘About time, Amos did something’ thought Luke, ‘it’s another language’ he said to Sandra, it’s House-ish, have you ever heard it before?’

‘Sometimes I thought I did’ said Sandra, ‘but this is more shouting than talking, it is an angry and uncomfortable house, so I’ll come away with you right now.

With that, as you will have guessed, the train came round the bend before Carrigban, and I knew I would have to wait another week before I heard what happened next.

When we were going along the platform I said to Aunt Sara, ‘Can you speak Dog?’

‘Certainly can’, she said, which surprised me.

4

‘WELL’, SAID MRS SHAWL the following Wednesday. ‘Where were we, or rather where were Sandra, Luke the Dog and Amos the unmagical magician?

I didn’t know, they could still be in the angry house.

As though she had heard my thought Mrs Shawl said, ‘they might still have been in the angry house, or even still be in the wood, but no, they’d set off in the late afternoon and by the evening were out of the wood and walking along by a small river.

‘What is the river saying’ Sandra asked Amos who didn’t know, but he thought ‘as a magician I ought to be able to speak river’, he tried to look as magical as possible while he wondered what to do.

‘Just be patient, said Luke the dog, ‘Amos is teaching you’, listen to the river as we walk along and gradually you will hear what it is saying.

It was a warm evening and the stars were coming out, it was lovely to be walking by the river and listening to it, so they stopped talking and walked along till they wanted a rest.

If they hadn’t had Sandra with them they would have had nothing to eat and nothing to sit on, but fortunately she had insisted on bringing food and made them carry some blankets to keep them warm when the chill of night descended.

The next morning walked on and told each other stories about their lives, saying more or less what had happened in some cases, but with a bit of pushing and pulling of events, a bit of shrinking and expanding, the way that people feel they must according to the time of day, the people they are telling it to and other reasons that we won’t ever know.’

I nodded. I knew that what people said had happened did not always seem to be what I thought had happened, it was a puzzle. Are there things we will never know? I ‘d never heard a grown up person say that, I’d thought that one day I would know everything, that I had to learn everything. Mrs Shawl waited for me to finish thinking, then she went on.

‘When the dog Luke had finished talking, Sandra said to him, ‘and have you seen that rope again, the one that pulled you up into the clouds?’

‘No, said Luke, ‘I don’t suppose I ever will, he looked nervously at Amos, who was walking along trying to think how to tell his own story, and as he had a lot of imagination, there were many ways that he could make it fascinating, including turning himself into a magician.

‘I expect there was only one,’ announced Luke loudly, as though he was talking to the rope itself and telling it not to appear.

‘Well I think I’ve spotted it’ said Sandra, ‘there’s a rope dangling down under that willow tree.’

The other two looked at her, and then at the tree, there was a rope there swaying invitingly.

‘Oh that’s not the rope that took me into the clouds’ said Luke the dog.

‘How do you know’ asked Sandra. ‘Do you speak Rope?’ They didn’t say anything, so she went on ‘I see you don’t, well I do, I’m going off to talk to it right now.’ and she disappeared under the arches of the willow branches.

‘Those two are numbskulls’ she said to herself, ‘goodness know what would happen to them if I wasn’t here.’

‘Hallo Rope, she said in a firm voice’.

‘No’, said the rope, and swung languidly. ‘No is the wrong answer to hallo’ said Sandra.

‘No’, said the rope again, ‘No, no, no’, it sounded miserable, ‘Poor Rope, said Sandra, ‘it’s depressed’, and she put out her hand to pat it in a comforting way. But of course, the moment she touched it the rope wrapped itself around her wrist and pulled her upwards.

Just then the train itself gave a jolt, and I had to hold onto the little ledge by the window, we were coming into the station. I looked hopefully at Mrs Shawl,

‘Next Wednesday’ she said as Aunt Sara opened the door, ‘Next Wednesday, I’ll be here’.

‘Do you speak bench? I ask Aunt Sara as we passed one, or flower-bed?’, I looked round for other things to ask her about. ‘I speak lunch’ she said, and hurried me along.

5

I SPENT THE NEXT WEEK thinking about Sandra and where the rope would have taken her, what she would have seen and how the three would all meet up again, I was sure that they would do. Wednesday arrived and I remember that yellow leaves with rusty patches from the chestnut trees were blown along the platform while we waited for the train.

When it came in there was a strange woman in the compartment, she was reading a book and had on a blue coat with large buttons. Strangely my mother did not give me her usual instructions. Instead, she said to the woman, ‘please keep an eye on my little girl, she’s being collected at Carrigban.’

Actually the woman kept both eyes on her book the whole way to the next station, so I had the chance to have a good look at her. I liked to do this with people we met on the road, or in shops, I imagined their lives and then later I’d talk about them with my brother. It was a kind of detective game, though we didn’t know about detectives then.

I’d settled a lot of her life by the time we drew into Mrs Shawl’s stop. She got on and was going to sit in her usual seat, but then changed her mind.

‘I’ll come and sit next to you’ she said, ‘that way we won’t disturb the reading lady’.

‘She’s keeping an eye on me’ I said, ‘ So she is,’ said Mrs Shawl, and the reading lady did not look up.

After her usual wriggle inside her shawls and skirt she began quietly.

‘You remember that Sandra was being pulled up by the rope into the willow tree?

I nodded.

‘There she goes’ said the dog Luke as Sandra re-appeared and shot upwards into the sky, and through a cloud.

‘She’s gone’, said Amos, ‘I liked her,’

‘She made good soup’ agreed Luke the dog. ‘Why did you let her disappear like that?’

‘I have my reasons’ said Amos, this was not true. He had no idea what was happening. He’d never believed Luke’s account of being dragged upwards into a cloud. ‘Shall we sit down and discuss what to do next?’

But after they’d been sitting for a while, they still couldn’t think of anything they ought to do. ‘Let’s walk said Luke’ and see the world just as we planned, if we follow the river it will take us to the sea, he got up and began to walk.

Amos picked up the blankets that Sandra had brought and put them over his shoulder, and they walked for an hour or so, and then the river bent around some rocks and they couldn’t stay on the bank, to their left they could see a village. ‘The river will flow through the village,’ said Amos, if we go there we’ll catch up with it again.

But Luke the dog was sniffing the ground and the air and running about, suddenly his head went up and he ran really fast down the path. When Amos looked he could see that Luke was running towards someone coming from the village. The dog ran backwards and forwards along the path until Amos could see that it was Sandra, and he felt extremely happy, he even began to walk a bit faster, almost running the blankets flapping on his back until they all met and sat on the ground to catch their breaths.

Sandra was looking extremely excited and pleased with herself, she had some current buns with her, from the village and some apples.

‘How did you get these?’ asked Amos, ‘Rope got them’, said Sandra, and it’s still with me, with us. She showed them that the rope, a fine silky one, was coiled around her arm.

‘It is called Rope’ she said, ‘say hallo to it’.

Amos and Luke both said hallo politely, the rope said ‘NO’ in a loud sulky voice.

‘It never talked to me’ said Luke the dog.

‘Did you talk to it?’ asked Sandra.

‘No’ said Luke,

‘There you are’ said the rope uncoiling itself, ‘no is a perfectly good answer’.

‘It’s not a good answer to Hallo’ said Sandra. It’s been very unhappy’ she said, ‘but now its feeling better so it’s a bit tetchy, but it’s very clever. It just needed someone to talk to it’

The rope wriggled off Sandra’s arm and onto the grass, Luke began to play with it.

‘I can talk to you today’ I said to Mrs Shawl.

‘well, I am glad, I knew you could, because I heard you talking with your Aunt Sara.

‘Each day, I said, ‘when she put me on the train, my mother told me not to talk to anyone, but today she didn’t say it, because of the reading lady.’ We looked at her, she was still engrossed.

I said ‘Why did she tell me not to talk with anyone when there was no one to talk to, but when there was someone to talk to, she didn’t?’

Mrs Shawl didn’t seem to know, so I asked, ‘Is the rope really called Rope?’

‘It is’

‘And did it stay with Amos and Luke and Sandra, and go with them to the sea?’

‘Well, there is just time to tell you what happened next before we get to Carrigban.

Sandra explained that the Rope would like to tell them it’s story, ‘and it would be kind of you to listen’ this was on account of Rope being depressed. They weren’t much interested in the story, because they were on the move, the river had come back into view and they were now on its bank again, they simply wanted to walk.

‘Once’ said Rope, ‘I was a magician like you’, it waved towards Amos, and I am still a magician, only then I turned myself into a rope and now I can’t stop being one. Amos was interested, ‘and before I was a magician I was a dog’. Luke’s ears went up.

Rope’ whispered Sandra to it, it was coiled around her arm again, ‘you’re just making this up aren’t you?’.

‘No,’ said Rope untruthfully. ‘It’s rope anthropology, we know that our origins are canine and human, I can’t remember what I was before I became a dog. Though we do have a mythology that gives accounts of it.’

The reading lady, put her book away and got ready to leave the train, it was once more coming slowly into Carrigban.

‘Ah, said Mrs Shawl, ‘we’ll have to wait till next time to hear Rope’s story.

‘Don’t you know?’ I asked her.

‘Not until it tells me’, she said as Aunt Sara opened the door and lifted me down.

6

THE NEXT WEDNESDAY was a lovely day, the sky was full of birds and people looked in a good mood. My mother was in less of a rush than usual, and when she put me on the train she forgot to tell me not to talk to anyone.

The reading lady was not there and so I watched the sea come into and out of view between trees and houses until we got to Mrs Shawl’s stop.

She seemed to have fewer bags with her than usual and soon settled into her corner and smiled at me.

‘Has Rope started to tell you its story?’ I asked her.

‘Well, it has, ‘ said Mrs Shawl. ‘but it is a bit moody, it wants to tell about being twisted.’

I leaned back and waited.

‘All ropes are twisted’ said Rope in a lofty lecturing tone, the others went on walking. ‘We have no memory of it, and there are conflicting stories of how we were created. There are psychic ropes who receive messages from somewhere, through the air or the ether, I’m not one of those, and others who experience being untwisted, which is incomprehensible to most of us, usually they never recover from such experiences and have to remain coiled somewhere secluded because they become sensitive to noise.’ It sounded upset.

Amos became interested, at last something he knew about, ‘we could tell you how you were made’ he said helpfully.

‘Please don’t ‘ said Rope, ‘I begin to feel quite ill when people talk about that. I’ll unravel’ it said, sounding terrified and threatening at the same time.

‘Why do you grab people and take them up into clouds? asked Luke the dog.

‘It entertains me’ said Rope and offered nothing further.

‘You don’t have to tell us your story’ said Sandra, ‘not it you don’t want to’.

‘I could tell you the story of someone I captured and took for a cloud ride’ said Rope,
they all nodded encouragingly, and so it began.

‘ Mostly’, it said, I look for bored people, or dull unimaginative people to capture, they are the most shocked and surprised and they give off waves of emotion that I enjoy, but occasionally I have grabbed hold of people who really need to get away from where they are.’

Amos would have liked to ask something about this, but thought better of it, ‘now that it’s started he thought ‘we shouldn’t interrupt it.

‘One day, said Rope, ‘I was floating along when I saw a cloud of smoke, so I went into it to see what was happening. I saw a whole house on fire and at one of the windows I saw a boy who couldn’t get out, he was too high up to jump and he couldn’t go back because of the fire.

‘When I got level with the window I dangled in front of him and of course he grabbed onto me and I carried him away, he was writhing and struggling, I had a difficult job to keep hold of him, I was really pleased to get him on the ground and back with his parents.’

Rope stopped talking.

‘And then? Said Sandra encouragingly,

‘and then what? added Luke,

‘and then nothing’, said Rope, ‘I was glad to say goodbye to him.’

‘I don’t think that’s a story’ said Luke, nothing really happened.

‘Rope did save his life’ said Amos reprovingly,

‘Well yes, said Sandra, and that was good of it, but as we don’t know the boy, not even his name, it doesn’t feel like a story.’

‘His name’ said Amos ‘is Derrick’. He looked at the others, and watched while their discontent faded away, he felt truly happy.

‘I used to know his father’, went on Amos, ‘we lived near each other, and Derrick used to come to me for lessons, when he grew up he became a sailor and for a while he was a pirate.’ Amos knew he could go on with the story of Derrick for hours, and the others would be happy listening to him, and he would be happy telling them everything that his imagination told him.

I wondered about Mrs Shawl, ‘I don’t know anything about you Mrs Shawl’, I said, ‘not even your real name’.

‘Mrs Shawl is the right name for me, and you do know something about me’ she said in a friendly way, and we needn’t know each other’s names in order to be interesting’.

‘People usually do want to know’ I said, thinking about it.

‘But the things that people usually want to know aren’t always interesting’.

This was certainly true, people wanted to know things like, ‘have you washed your teeth?’ and ‘do you know what time it is?’ when obviously they already knew about both the teeth and the time.

I was still thinking about this as the train drew up, and Aunt Sara opened the carriage door.

7

THE NEXT WEDNESDAY Aunt Sara was on holiday, and so I didn’t go to Carrigban. I stayed at home, and played outside in the garden which was on a steep slope going up the side of a hill. It overlooked the sea, the horseshoe harbour and the small green island you could row to, depending on the tides.

We’d been there once, with another mother, her children, and, I think, a man who did the rowing. I can’t remember them all now. There is a big hole in the ground which we went to look at, I suppose it’s the entrance to a cave. The other mother said that it might be the doorway to Atlantis, a continent that existed under the sea. She didn’t say it was that, she said that is what people believed. It sounded exciting, a complete continent underwater, but when we got there and I looked down into the darkness, there was a smell that came up, which I didn’t like. The island didn’t have sand round it, but sharp flat pieces of dark stone, so you couldn’t sit on it comfortably. It was cold and I remember someone saying that the weather was ‘blowing up’, there was a worry about getting back to land. Fortunately once we were home again and several days had passed, the island returned to being a beautiful place to look at, just as it had before we’d set foot upon it.

I sat on the top of the iron gates into our garden watching the occasional ship and the small boats. I thought about Derrick being rescued by Rope and growing up to be a sailor, and then according to Amos becoming a pirate. I tried to think of what might have happened to him, but I didn’t know anything about pirates, I wanted to know why his house had caught fire, and what had happened afterwards, where had he gone to live, did he have sisters and brothers, a father and mother?

Suddenly I saw Rope sitting beside me, well coiled loosely over the top of the gate. I had an idea.

‘NO’ I said very loudly.

‘Hallo’ said Rope, in an offhand, distant kind of way.

Rope took some persuading to tell me what it knew about the house that burnt down and where the family had gone.

‘The house didn’t really burn down completely, said Rope, ‘it just had a bad fire in the kitchen and they stayed living there’.

‘Oh, I said, ‘so they repainted the kitchen and got new cupboards. Did Amos help them?’

Rope was scornful, ‘Amos’ it said, ‘Amos is not the kind of person who is useful with his hands.’

‘How do you know?’ I asked.

‘I am experienced in knowing’ said Rope in that final voice that grown up people used when they didn’t want to be bothered explaining things, which was really most of the time.

I remember thinking how odd grown up people were, they lived in a different world from me, a much smaller world inside their minds which were shrunk and which they couldn’t get out of, and when I turned to Rope again, it had gone.

8

THE NEXT WEDNESDAY I went back to thinking these thoughts as I sat in the carriage. For the first time I was not certain that Mrs Shawl would get on at the next stop. But she did, and though we met many times after it, this was an exceptionally important day for me.

When she’d put down all the bags, I could see that she had a very small, grey curly haired dog with her. ‘I’m taking him to a friend’ said Mrs Shawl, ‘His name is Augustus’.

‘The friend or the dog?’ I asked, uncertain which of them was Augustus.

‘This is Augustus, my friend’s name is Gwen’. Augustus settled onto Mrs Shawl’s feet and fell asleep.

‘I did miss you last Wednesday’ I said, ‘but I found out some more of the story on my own’.

‘Tell me what you found’ said Mrs Shawl.

‘Well, I was wondering what happened to Derrick, and I couldn’t find out about him becoming a pirate because I don’t know anything about them, apart from pictures in books. I wanted to know what happened to him after the house burned down, I was worried that his parents or his sister, if he had one, would all be safe.

‘And were they?

‘They were. It turned out to be a fire in the kitchen, I know that because … Mrs Shawl,’ I wondered if I could tell her this, ‘because …’,

She was encouraging. ‘… because Rope came and coiled around the top of the gate I was sitting on.’

She nodded looking pleased and asked, ‘What colour was the kitchen?’

‘It was cream and green before the fire and had cupboards high up that were difficult to reach’, I said, and Derrick’s mother had never liked it, maybe that’s why it caught fire? Though I’m not sure about that, still, after the fire they had new cupboards, at the right height for reaching into them and the kitchen was painted yellow and had a new window, but I don’t know what was outside the window.’

‘Did Rope tell you about this?’

‘Not all of it, just about the fire, not what the kitchen was like afterwards, it also told me that Amos wasn’t ‘good with his hands’, and then while I was thinking about something it disappeared’.

‘Was Rope bad tempered? asked Mrs Shawl,

‘Not exactly, it pretends to know things, but won’t explain them. It doesn’t understand anything.’ I looked out the window and saw that the trees had lost their leaves, so we could see more of what was behind them, new houses and fields had come into view, new bits of the sea and sky.

When I looked back into the carriage, Mrs Shawl said ‘ what did you see outside the new kitchen window?’

‘Nothing, just blackness,’

‘Would you like to know what is out there?’

‘I’m not sure I do. There can’t be a window with nothing outside it and yet there it was’.

‘I expect you could find out if you want to, but if you don’t you could always see what happens inside the kitchen’.

I think it’s very, very, busy inside there,’ I said, having a vague feeling of a lot of people coming and going, ‘Do you know what happens in there?’

‘No’, said Mrs Shawl.

‘There isn’t any father’ I said, ‘perhaps he was away being a pirate and that is why Derrick wanted to go to sea and be one as well, though he was not the right kind of person to be one’.

While I was wondering about this Mrs Shawl began to look in one of her bags, Augustus woke up, looked around and then fell asleep again. She eventually found what she wanted it was something loosely wrapped inside a lot of crinkled grey paper without any string which she leaned over and gave me.

When I took off the paper , I could see it was a book, it had a soft, padded peacock blue cover, which had pictures of men with umbrellas walking over little bridges, and in between tiny trees, it was shiny and beautiful. I’d never seen anything like it. I couldn’t speak at all. I stroked it, turned it over and then after some time I opened it, it had beautiful cream pages, with nothing written on them at all.

‘I’ve had this book a long time,’ said Mrs Shawl, ‘ and now I’d like you to have it, will you look after it?’

I said I would, I was in awe of the book and the responsibility for looking after it.

‘Wrap it up again’ she found some string in one of her bags, ‘and tie it up and take it home and keep it safely’.

At that moment we drew in to Carrigban, and Aunt Sara appeared in the doorway. ‘Thank you’, I said, as I was lifted out, ‘next Wednesday’ said Mrs Shawl.

‘Is that a present for me?’ asked my aunt as we went along the platform, ‘No’ I said, and she didn’t ask any more about it.

9

THE NEXT DAY was fine and I was sent out into the garden to play, I climbed up to the top where there was a swing under some trees, and I was remembering Amos, the dog Luke, Sandra and the Rope all going along the river bank towards the sea, when suddenly a huge fish jumped out of the river and swallowed Rope, who had been wriggling and bouncing along on the ground playing chase with Luke. Then the fish dived down into the water and disappeared.

In a moment Luke the dog had also jumped in, Sandra and Amos stared after it.

‘No need to worry’ said Amos, ‘that dog is a genius, he can do anything, he’ll soon get Rope back.

‘I’m not worried’, said Sandra, ‘Rope is quite able to get itself out of anywhere, I just hope it returns in time for lunch’. She had got used to Rope always ‘finding’ things, sometimes in small gardens at the back of people’s houses, sometimes in their kitchens, and sometimes in shops in villages nearby.

Just then a small Pekinese came bounding round some bushes, it had a very high screechy bark, and snapped at their ankles.

‘Tell it to stop’ said Sandra to Amos, but the Peke took no notice.

‘Why isn’t it speaking Dog?’ asked Sandra, ‘we can’t understand it at all’, Amos thought quickly, ‘It’s foreign ’, he said ‘ and it speaks a foreign dog that we don’t know. I could learn it’, he suggested doubtfully and a bit nervously as the small dog kept advancing and they were backed up against a tree.

Then I heard my mother calling up to me, she wanted us to go shopping, so I had to leave all of them were they were, and scramble down towards her to get ready to go out.

I wanted to go back to thinking about them all, but I didn’t get a chance to go on with the story then, and when I did, something strange happened. What it was, though I didn’t have the words for it then, was that I learned the appalling necessity of abandoning plans, or the absolute necessity of overturning plans. Plans were rules in our house, but plans for stories obviously did not work in the same way. When I wanted to go back to Amos and Sandra, backed up against the tree, being barked at, I couldn’t find them. Nor could I find them a few moments further on in the story , because I’d somehow realized that they were all going to end up underwater and I didn’t know how they could breath.

I imagined, just now, that because all my thinking had gone into the breathing question, I would have had no energy left for the story, but again that is wrong. If the problem about the breathing had come up in the course of the story Luke or Amos would have found a way to breath, they weren’t going to let themselves drown, so I can see now that there were two kinds of things that stopped the story. One was the outside disturbance of my mother and the shopping and the other was my own doubts about the breathing question which came into existence separately from the story.

So, the next Wednesday , when Mrs Shawl had settled I was bursting to tell her what had happened.

‘I’ve lost Amos, Sandra, Luke the dog and Rope, I said, and I can’t find them.’

‘Oh’, said Mrs Shawl, ‘that is interesting, had you taken them over? Why did you, and where have you taken them?’

‘I wanted to know what happened next’ I explained, ‘I couldn’t wait till today’, and then I said what had happened.

What about Derrick?’ asked Mrs Shawl.

‘I wasn’t interested in him’ I admitted.

‘Well he was in Amos’s story, and he hadn’t got very far with it. What did you think about that Pekinese?’

‘Was he a foreign dog’

‘No, he was an English Pekinese, he spoke regular Dog, Luke just made up about Amos teaching Sandra Dog language, to convince her that Amos was a magician.

‘Then how did Luke learn to speak to us?’

‘His mother taught him, she was a remarkable dog herself’.

‘In a story’, she explained, ‘every time a person appears, or says something or does something, if you ask ‘why?’ hundreds of other stories will start off in you head, and you have to choose which one to follow. It’s like seeing many paths through the woods or across fields, but as each step creates new paths, you can always change direction.’

‘Rope doesn’t have to breathe’, I said, ‘so the fish could take him a long way down the river, going towards the sea, and the dog Luke could swim after them, then Rope Luke, Sandra and Amos would all have different stories for a while.’

‘They would meet again?’

‘Oh yes,’ I said ‘I know they would’.

Then, as it always did, the train arrived at Carrigban, but there was no Aunt Sara at the window. Mrs Shawl opened the door and looked out. ‘She’s just coming’ she said and lifted me down the steep step to the platform. The guard waited until she was back in the train and Aunt Sara had reached me before blowing his whistle.

10

AFTER THAT DAY there were many other Wednesdays, they rolled on as winter arrived and Mrs Shawl was even more bundled in clothes, but oddly, I seem to remember, carried fewer bags, then spring and the windows of the carriage were opened again, and the air came in full of sea and dampness and bird sound, and my hair flew about, and then summer which slowed everything down, and gave people better tempers.

During the journeys the stories would cross from one side of the carriage to another, sometimes she was telling me what happened and then sometimes I was telling the stories and she was asking questions. I found out that I need not think about the stories and what happened in them, but just keep on as though I were hearing them tell themselves to me.

‘Do stories ever end?’ I asked one day. She looked at me her eyes were questioning.

‘If you are not here, will the stories disappear?’

‘I don’t think so, you might stop listening to them for a while.’

‘But then they’ll start again?’ I wanted to be sure.

‘As soon as you listen to yourself, or to me, or to anyone at all, or if you listen to things, or to places, stories will talk to you’.

‘Wherever I am?’

‘Wherever you are’.

‘Really’ I said happily, questioning and answering at the same time, ‘really, really’.

‘Truly, really, really’ said Mrs Shawl laughing as we went round the familiar bend, and into the station at Carrigban.

________________________

© sophia wellbeloved