November 19, 2009


I am willing to be ignorant,
to embrace ignorance
as an activity not a fact.

No one instructed me in this.
I was taught to take action,
apply what I know and not wait.

Learning not knowing has
been, is slow, is the reception
of new matter, of transmission
from elsewhere, sitting in
the train, watching the
landscape move.

Not being ignorant for a while
until I know, but continually
unknowing even while actions
are carried out, having an
awareness, a recognised stream
of emptiness flowing always
alongside my Socratian self.



No wonder we know for
sure that the word comes
from god, or the great tree,

or some thing or being
beyond and behind
or above the word

so powerful that when
we hear it we partake
of its divinity.

No wonder we know
that all words are creations
and being written or spoken

are recreations,
and being seen or said
again, fall further from

their origin; that
the word is only visible
for an instant

it evaporates cannot be kept,
nor resorted to,
cannot be offered as proof

or dangled as enticement;
beautiful words flash from our
mouths as bubbles

from fish,
as seeds in the wind
already in decay

before they convey birth,
everyone knows to ignore
the contamination of interpreters.


When something issues forth
from the void, from no visible
or understandable source

we know it is sacred
and immortal, because
having no beginning

it can have no end,
we can easily agree
to this, listening when

we speak or read,
hearing only so far back
before words vaporize.

We hear them issue forth
not seeing or knowing
an end for any let loose

to dance away from us.


The idea or remembrance of something
outside, beyond, not cosmically
significant, not requiring years of
yoga, or fasting, the ontological
recall of something else
of elseness, of elsnessness,
the emptiness into which
such remembrance can come,
undefined, without specific aim,
the idea or remembrance,
the listening, I forget now
what it was I wanted,
or wanted to forget.




Charles Olson

Call for Papers

June 4-6 2010
Simon Fraser University
Vancouver British Columbia

One hundred years after his birth, and fifty years after The New American Poetry anthology transformed the landscape of contemporary poetry, Charles Olson, arguably one of the most influential figures in twentieth century literature, remains a puzzlingly marginalized figure. As Ben Friedlander writes in Olson’s Collected Prose, it is “as if the unread Olson were the necessary ¾ submerged berg making possible the ¼ ice floe.” In the spirit of bringing Olson back into the polis—and delving into the “3/4 submerged” portion of this “maximal” figure—the Charles Olson Centenary Conference seeks new readings of Olson’s poetry, poetics, and his influence on twentieth and twenty-first century literature and culture. Topics to be addressed could include (but are not limited to):

● Black Mountain College reconsidered
● The New Canadian Poetry? Olson north of the border
● Olson, economics, and democracy
● Olson, geography, and the spatial turn
● Olson and American history
● Olson and the archive
● Olson / Melville / Shakespeare
● Olson and Mexico
● Olson, Women, and the Feminine
● Olson and his contemporaries
● Olson and 21st century poetry
● Olson’s influences/Olson’s influence
● Poetry as research
● Poetry and the polis
● The politics of poetic form

Please submit abstracts of 250-500 words to Stephen Collis at

by October 1 2009. More information and conference updates will be available at



It was very bright in the room
and the brightness was deceptive,
under it sat darkness waiting,
and not quitetly, nor stilly,
but actively asserting
its right to overcome.
The others did not see
it there, they talked on
as though they were relevant.


spring mist

A feather of spring mist
holds down the day
a light confining
anaesthetic spray
a gentle restriction
or contraction of
the spirit and will,
waiting made visible.

This slight recoiling from
activity, the agreement
to sit still allows the rise
of small items of enquiry
made temporarily buoyant
or noticeable by general
motionless before
their matter appears to
dissolve or sink into
a milky interior.



The banks and bed define
so much of the river, its
sperad and speed of flow.
They are it’s narrative,

seem to be it, but they
are not, not its origin
nor food, we are deceived
by seeming containment,

continuity, our communal
use of it, usually we forget
that land is secondary,
a body worn by water.



Priscilla felt power emanating
from other people and fed on it
till she exhausted them,
they ran down like batteries
or scattered like hens.
If not, she pushed a grater over
their skins or poked twigs
in their eyes until they
noticed her and she
could refuse to stop.



I like the armour of the day,
the protection of the armour,
the illusion of protection.

I will roll through the library
until coated in peacefulness
my presence polished to a sheen
that forms the thin shell that shows
the species I belong to, and is
precisely what I want to be
a mollusc among molluscs.


ON THE TRAIN TO CARRIGBAN © sophia wellbeloved
(unfortunately wordpress does not enable text to be formatted so as to read from the right)

על הרכבת לקריגבן
סופיה וולבילווד

בכפר ילדותי, לפני זמן רב, הייתה רכבת קטנה ולה שני קרונות אשר עשתה דרכה עם מעט נוסעים לאורך החוף. מדי יום רביעי העלתה אותי אימי לתוך הקרון והושיבה אותי עם רגליים מתנדנדות במושב הפינתי. ‘הישארי כך, אל תזוזי ואל תדברי עם אף אחד’ אמרה, ‘ודודה שרה תאסוף אותך בקריגבן.’
ואז הרכבת הייתה יוצאת, אבל בתחנה הבאה עלתה גברת עטויה ברוב צעיפים, ונושאת סלים ומתחילה לדבר. פחדתי להוציא הגה מפי, אבל הנהנתי ונענעתי בראשי ל’כן’ ו’לא’ אשר בתחילה היו התקשורת היחידה שלה נזקקתי, איתה.
בפעם הראשונה שהיינו על הרכבת היא אמרה , ‘שאספר לך סיפור?’, הנהנתי.
‘שיהא זה על שמונה חזירים בדיר?’
נענעתי ראשי.
‘או על הבית שבנה את עצמו?’ לא מצא חן בעיני הרעיון הזה.
‘שאספר לך אודות עמוס וכלבו לוק?’
הנהנתי והיא החלה.
‘זהו הסיפור על עמוס, כלבו לוק ולהטוט החבל. היה היה איש עני, עמוס, ולו כלב לוק, אשר רצה ללמדו להטוטים. ‘אם תוכל ללמוד את הלהטוטים הללו’ אמר עמוס ‘נוכל לטייל בעולם ביחד’.
להפתעתו הכלב ענה לו ‘נוכל לטייל בעולם בכל מקרה, גם אם לא אלמד את הלהטוטים’.
כשהתאושש מההלם, הסביר עמוס, ‘אין לנו כסף וצריך קצת בשביל לאכול’. הוא חשב שהכלב תמים.
‘איזה להטוט אתה עומד ללמדני?’ שאל הכלב לוק.
הוא היה סקרן, למרות גאוותו.
‘אתה תלמד לבצע את להטוט החבל, הכלב הראשון אי פעם שיטפס על חבל וייעלם’. עמוס היה בעל דמיון עשיר ולא היה לו מושג איך להטוט החבל יעבוד, אבל מצא חן בעיניו הרעיון שהכלב יעבוד בשבילו והוא יזכה בכסף ובתשואות הקהל.
הכלב לוק חשב על זה ואז אמר בקול רציני ‘אוכל להראות לך להטוט טוב יותר מזה’. לעצמו חשב שעמוס היה אידיוט שלא יוכל ללמדו דבר, הוא רצה לברוח ממנו.
‘ובכן, הראה לי את הלהטוט’ אמר עמוס, והכלב החל בהליכה קלה כשעמוס בעקבותיו, ומייד הכלב החל לרוץ ועמוס מפגר מאחור, והכלב לוק רץ וצוהל, נהנה מתחושת חופש עולמים מהצורך לבצע להטוטים בכיכרות כפרים, ובמהרה עמוס לא ראה אותו יותר.
‘אחריי כמה שעות הכלב לוק עצר ליד נחל בתוך יער לשתות ולנוח. בזמן שחזרה נשימתו אליו הסתכל מעלה.
‘מה את חושבת שהוא ראה?’ שאלה גברת צעיפים. נענעתי את ראשי, לא היה לי מושג.
‘הוא ראה חבל תלוי מטה מאחד העצים’.
‘ובכן איזה צרוף מיקרים’ אמר לעצמו, והושיט את כף רגלו כדי לגעת בחבל. מיד החבל סובב עצמו סביב הרגל והחל למשוך אותו מעלה אל העץ, ואז מעבר לעץ אל תוך ענן, שם לפתע שחרר אותו. לוק ישב נינוח על גבי הענן מסתכל מטה על כל אשר מתחתיו עד אשר התנגש בהר ושם נפל והחל להסתכל סביב בחפשו אחר משהו לאכול. בעוברו איזה סלע, ראה את עמוס יושב ליד מדורה, מבשל משהו.
‘זה ממש לא יכול להיות צרוף מקרים’ אמר לוק לעצמו, וחשב, ‘עמוס מוכרח להיות קוסם והוא רוצה אותי בתור שוליה’.
‘זה היה להטוט מדהים שהצלחת’ הוא אמר לעמוס, ‘ואין לי בעיה לעשות זאת שוב’, הוא שכח שהוא ברח.
‘באיזה להטוט מדובר?’
‘החבל המושך אותי אל עץ ואז לתוך ענן, מאפשר לי לטייל בנינוחות’ אמר לוק.
‘אין לזה כל קשר אלי’ אמר עמוס לעצמו, וחשב, ‘כלב זה ממש מוכשר, אני חייב לשמור עליו כאוצר והוא יוביל אותי לחיים מדהימים של הרפתקאות. למרות שאין לי רצון להיות מורם קשור ברגל אל עץ ועל עננים’
‘בעצם’ אמר לוק, לאחר מחשבה, ‘ זה היה קצת פתאומי להימשך מעלה בצורה כזו, אין לי בעיה לעשות זאת שוב’. הוא נהנה מזה, אך חשש מפני הבאות.
‘כמה מתחשב הוא’ חשב עמוס, ‘הוא הבין שאני לא איהנה מסוג כזה של מסע’.
‘ובכן, שנצא למסע לראות עולם ללא להטוט החבל?’ שאל את לוק, וזה מה שהסכימו לעשות.
ובזאת, הרכבת נכנסה לתחנת קריגבן ודודתי פתחה את הדלת ונשאה אותי החוצה אל הרציף.

ביום רביעי הבא הייתי נרגשת, רציתי לראות את גברת צעיפים שוב, והסתכלתי החוצה, מחפשת אותה על הרציף כשנכנסה הרכבת לתחנה הראשונה. היא הייתה שם, ועם יותר סלים מתוכם בלטו דברים שלא יכולתי לראות והיא התקשתה לדחוס את עצמה איתם דרך הדלת.
אני חייכתי, וחייכתי, להראות עד כמה הייתי שמחה לראותה, ולאחר שהתיישבה והרכבת החלה לנוע, היא אמרה, כפי שקיוויתי, ‘שאספר לך סיפור ?’
‘שיהא זה הסיפור על הבית שנפל מהצוק ?’
נענעתי בראשי.
‘או הסיפור על כל הדברים שאני נושאת בסל ?’
התפתיתי לגלות מה הם היו, אבל לא יכולתי לבחור את הסיפור הזה, נענעתי את ראשי שוב.
‘שאספר לך עוד קצת על עמוס והכלב לוק ?’
נשענתי לאחור מאושרת והיא התחילה.
‘יום אחד, זמן מה אחרי שיצאו לדרך יחדיו, הגיעו ליער קטן אשר הבחינו בו מפסגת ההר, והחליטו ללכת דרכו, כך שהכלב לוק יוכל לצוד דברים לאכול ועמוס יוכל ללקט אגוזים, זו הייתה העונה המתאימה בשבילם. הם לא אכלו הרבה כי עמוס לא לקח איתו הרבה אוכל לדרך, והכלב לוק נעשה עצבני, והיה עסוק בתהייה מה עמוס יעשה לו בהמשך. בעצם, זה דרש ממנו הרבה אומץ להיכנס ליער מלכתחילה. ‘כולם יודעים שיערות הם מקומות מכושפים, תסתכל מה קרה לי בפעם האחרונה שהייתי ביער’. הוא שכח לגמרי כמה נפלא הייתה הרכיבה על הענן.
עמוס חשב ‘הכלב הזה יודע איך להתנהל עם דברים, אשאיר לו למצוא משהו לאכול, אני לא בטוח בעצמי שאוכל למצוא את סוג האגוזים הנכון’. וכך הם המשיכו. הכלב לוק דאג, כל הזמן מסתכל סביב מחפש אחר חבלים תלויים. כך שאף אחד מהם לא באמת חיפש משהו לאכול, וכך הפכו רעבים ומצב רוחם התערער.
‘האם לא מצאת כבר משהו לאכול’ אמר עמוס ברוגזה.
‘איני רואה פה מאומה’ אמר הכלב לוק, ‘ חשוך כאן מידיי, אנחנו צריכים לצאת לאור היכן שאוכל לראות’. זה היה יער קטן וכבר אמורים היו להגיע לקצהו השני אבל עדיין לא הגיעו.
ואז הם שמעו קול של שירה ,וכאשר התקרבו אל קול השירה ראו אישה, הם התבוננו בה אוספת עלים, שורשים, וגם אגוזים.
‘אל נתקדם יותר’ אמר לוק, ‘עד שנחליט איך לגשת אליה’.
‘מאוד מתחשב’, חשב עמוס, ‘איננו רוצים להפתיע אותה.שנשיר משהו בעצמנו?’ שאל, ‘וכך היא תתרגל לרעיון שמישהו נמצא כאן עוד לפני שתראנו’.
‘כן, חייבים’ אמר הכלב לוק, ‘הבה נשיר דואט עליז’. אבל כאשר התחילו לשיר, האישה התיישרה, הסתכלה סביב ואז לקחה את השק והתחילה לרוץ בין העצים. הם עכבו אחריה מבלי לדעת באמת מה יעשו או יגידו כאשר יפגשו בה. בסופו של דבר, הם הבחינו בבית קטן אשר לתוכו נמלטה וסגרה את הדלת מאחוריה.
‘מה נעשה עכשיו?’ עמוס היה רעב מידי לחשוב בבהירות, ‘היא לא נראתה שמחה’.
‘זהו מבחן’ חשב לוק ‘התכוונתי לבוא עם פתרון’, הוא חש דחוי, כך אמר לעצמו, ‘רומיתי להפוך לשוליה ע”י הקוסם הזה, ואם נכשלתי, השד יודע מה יעשה לי’.
‘הבה נדבר איתה’ הוא אמר לעמוס, ‘במהרה אשיג ממנה אוכל’.
וכך התקרב לדלת ונקש עליה בעדינות. האישה הסתכלה החוצה מהחלון וראתה כלב וצעקה לו להסתלק.
אבל הכלב לוק התיישב וחיכה, ואז נקש שוב בדלת. האישה באה לדלת.
‘אמרתי לך להסתלק’ אמרה, ‘אז לך’, ועמדה לסגור את הדלת כאשר הכלב לוק דיבר אליה.
‘האיש הזה שם’, אמר וסובב ראשו לכיוון עמוס, ‘הוא קוסם, ואם אינך עושה מה שהוא מבקש הוא יעשה חבל תלוי מטה וכאשר תגעי בו, החבל ייכרך סביבך וימשוך אותך מי יודע לאן ולא ישחרר עד שהוא יאמר לשחרר. אך אל תעמידי פנים כי אם תעשי כן הוא עשוי לעשות לך תעלול בדרך הרבה פחות נעימה’.
‘באמת’ אמרה האישה והחלה לצחוק, ‘האם באמת כך ייעשה? הייתי מאוד רוצה להתרומם לאיזה מקום, בהחלט נמאס לי להיות ביער הזה. בוא הכנס ותאכל משהו’.
לוק רץ חזרה לעמוס ואמר ‘זה בסדר, היא רוצה לתת לנו אוכל, בוא לפני שתשנה את דעתה, אמרתי לה שאתה קוסם, אבל היא לא אמורה להזכיר את זה’.
‘הכלב הזה שווה את משקלו בזהב’ אמר עמוס לעצמו והם נכנסו לתוך הבית.
גברת צעיפים הפסיקה לספר לי את הסיפור והסתכלה החוצה מהחלון. ‘איני יכולה לסיים לספר לך את הסיפור עכשיו’ היא אמרה, ‘כמעט הגענו לתחנתך, אך אם תהיי כאן ביום רביעי הבא אספר לך את המשכו אז. האם תהיי על הרכבת שוב בשבוע הבא ?’.
הנהנתי בחוזקה ככל יכולתי. כאשר דודה שרה פתחה את הקרון היא חייכה לגברת צעיפים והניפה אותי החוצה אל הרציף.

לקח זמן עד שהגיע יום רביעי הבא, וכאשר הגיע ירד גשם, נעלתי מגפיים אשר עשו קולות צלצול כשהתנדנדו תחת המושב. החלון היה רטוב ומפוספס, כך כשהרכבת הגיעה לא ראיתי את גברת צעיפים עד פתיחת הדלת, היא דחפה את סליה על הרצפה קדימה ממנה והלאה וטיפסה פנימה.
היא יישרה בניעור את צעיפיה וטיפות גשם התעופפו בקרון, ניערה את שערה ומשכה את חצאיתה למקום והתיישבה. כאשר הרכבת נעה נראה היה שהיא רואה אותי כאילו זו פעם ראשונה, ‘הנה את’ , אמרה, כאילו זה עתה הגעתי, נשענה לאחר ואמרה, ‘שנמשיך עם קורותיהם של עמוס, לוק וסנדרה?’.
הסתכלתי במבט שואל ככל יכולתי.
‘סנדרה הייתה גרה בבית ביער, נותנת לעמוס ולוק מרק סרפדים ושורשים, זוכרת ?’.
הנהנתי. לא ידעתי מה היה שמה, אבל בדמיוני כבר ראיתי איך היא נראית, ותהיתי אם גברת צעיפים נראתה כך כשהייתה צעירה.
‘ובכן’, המשיכה לספר גברת צעיפים, ‘כאשר סיימו את המרק, אמרה סנדרה לעמוס ‘אתה קוסם אם כך’.
‘אמרתי לך לא להזכיר את זה’ לחש הכלב לוק.
לעמוס לא היה מושג מה לעשות, הוא לא היה קוסם, אבל אם הכלב רצה להעמיד פנים שהוא כזה, הוא זרם עם זה, אחרי הכל לוק מצא בשבילם את המרק. וכך הוא חייך ולא אמר מילה.
‘עשה עכשיו קסם’ אמרה סנדרה.
‘זה מאתגר’ חשב לוק, אשר רק רצה לשכב קצת ולעכל את המרק.
‘הוא בוודאי עושה קסם ברגע זה ממש, בעצם אני חושב שהוא עושה זאת כל הזמן, אבל אי אפשר לראות את זה כל הזמן, וזה בגלל שזה קסם ולכן בלתי נראה’.
‘זה חייב להיות נראה בשבילי’ אמרה סנדרה במבט עקשן, ‘או שאאבד עניין לחלוטין.
‘זה הדבר הכי טוב’ אמר הכלב לוק, ‘הכי טוב לא להתעניין או שהוא יעשה משהו שיפחיד אותך’.
‘אינני חוששת’ אמרה סנדרה, והתבוננה בשניהם וחיכתה.
‘האם שמת לב’ אמר לוק, ‘שכאשר היינו בחוץ הוא לימד אותך לדבר כלבית וזוהי השפה שאנו משתמשים בה כרגע?’.
‘לא’ אמרה סנדרה.
‘ובכן, האם אי פעם עד עכשיו הבנת מה מדברים כלבים?’ שאל לוק. הוא חשב ‘אני מקווה שעמוס יעשה משהו במהרה, אני לא בטוח כמה זמן אוכל לחשוב על דברים לומר לה’, מצד שני, הוא נהנה מזה. הוא חשב ‘היא עושה מרק מאוד טעים והיא הרבה יותר עליזה מעמוס, כך שלא הייתי מתנגד שהיא תצטרף למסע איתנו’.
סנדרה נראתה מהורהרת והסירה את צלחות המרק, ‘מה שאתה אמור זה נכון, מעולם לא דיברתי כלבית לפני כן, זה בוודאי קסם’.
כאשר הייתה מחוץ לחדר, לוק התרומם והלך סביב השולחן לעמוס ‘היער הזה לא מוצא חן בעיני’ אמר, ‘ואינני חושב שגם בעיני סנדרה, הבה ניקח אותה איתנו, כולנו יכולים לטייל ולראות עולם ביחד’.
אבל כאשר סנדרה חזרה לחדר והם ביקשו ממנה להצטרף אליהם היא נראתה ספקנית, ‘איני יודעת’ אמרה, ‘אני זקוקה למשהו שישכנע אותי שעכשיו זה הזמן הנכון, אפילו שהבית הזה לא מוצא חן בעיני’.
ואז נשמע קול רעש רועם, צנצנות התחילו ליפול מהמדפים והתגלגלו על הרצפה, והספרים נפלו מתוך ארון הספרים וכל הברזים נפתחו והחלונות עפו החוצה והדלתות הלמו בשולחן שישבו, קפצו מעלה ומטה.
‘הבית הזה באמת לא מחבב אותך’ אמר עמוס, תוהה מה באמת קורה.
‘סוף סוף עמוס עושה משהו’ חשב לוק, ‘זו שפה אחרת’ הוא אמר לסנדרה, ‘זו ביתית, האם אי פעם שמעת עליה לפני כן?’.
‘לעיתים נדמה היה לי ששמעתי, אבל זו יותר צועקת ממדברת, זה בית כועס ולא נעים, אז אבוא איתכם עכשיו ומייד’.
ובזה, כפי שבוודאי ניחשתם, הגיעה הרכבת לעיקול לפני קריגבן וידעתי שאצטרך לחכות שבוע נוסף לפני שאשמע מה קרה בהמשך.
כאשר הלכנו לאורך הרציף שאלתי את דודתי שרה ‘את יכולה לדבר כלבית?’.
‘בוודאי שאני יכולה’ אמרה, דבר שהפתיע אותי.

‘ובכן’, אמרה גברת הצעיפים ביום רביעי הבא, ‘איפה היינו, או נכון יותר איפה היו סנדרה, הכלב לוק ועמוס הקוסם שאינו קוסם?’
לא ידעתי, הם יכלו להיות עדיין בבית הכועס.
כאילו קראה את מחשבותיי, אמרה גברת צעיפים, ‘הם יכולים עדיין להיות בבית הכועס, או אפילו ביער, אך לא, הם יצאו לדרך מאוחר אחר הצהריים, ועם ערב יצאו מהיער והיו מהלכים לאורך נהר קטן’.
‘מה אומר הנהר?’ שאלה סנדרה את עמוס אשר לא ידע, אבל חשב ‘כקוסם אני אמור לדעת לדבר נהרית’, הוא ניסה להיראות קוסמי ככל שאפשר בזמן שהרהר מה לעשות.
‘רק היי סבלנית’ אמר הכלב לוק, ‘עמוס מלמד אותך ברגע זה, הקשיבי לנהר בהולכינו לאורכו, ובהדרגה תשמעי מה הוא אומר’.
זה היה ערב חמים והכוכבים החלו להתגלות, זה היה כיף ללכת לאורך הנהר ולהקשיב לו, כך שהם פסקו מלדבר והמשיכו ללכת עד שרצו לנוח.
אלמלא סנדרה באה איתם לא היה להם מה לאכול ולא משהו לשבת עליו, אבל למזלם היא התעקשה להביא אוכל, ושישאו שמיכות
כדי לחמם אותם בלילה הקר היורד עליהם.
למחרת בבוקר בהולכם, סיפרו אחד לשני סיפורים על חייהם, אומרים פחות או יותר מה קרה בכמה מקרים, אבל עם מעט דחיפה ומשיכה של האירועים, עם מעט כיווץ והרחבה, באופן שבו בני אדם מרגישים צורך לעשות לפי שעת היום, או לפי אותם אנשים להם הם מספרים, וכן מסיבות אחרות שלעולם לא נדע.
הנהנתי. ידעתי שמה שאנשים מספרים על שקרה, לא תמיד קרה איך שאני חשבתי שאכן קרה, וזו אכן חידה. האם ישנם דברים שלעולם לא נדע? מעולם לא שמעתי אדם מבוגר אומר זאת, לכן חשבתי שיום אחד אדע הכל, שאהיה חייבת ללמוד הכל.
גברת הצעיפים המתינה עד שאסיים להרהר, ואז היא המשיכה.
‘כאשר הכלב לוק גמר לדבר, סנדרה שאלה לו ‘האם ראית שוב את החבל, זה שמשך אותך מעלה לתוך העננים?’
‘לא’ אמר לוק, אני לא מניח שאראהו שוב, והביט בעצבנות לעבר עמוס, אשר היה מהלך ומהרהר איך לספר את סיפורו הוא, וכמי שדמיונו רב, ישנן הרבה דרכים שהוא יוכל לעשות זאת באופן מרתק, כולל אפילו להפוך עצמו לקוסם.
‘אני משער שהיה רק אחד’ הכריז לוק בקול רם, כאילו היה מדבר לחבל עצמו, מבקש אותו לא להופיע.
‘ובכן, אני חושבת שראיתי אותו’ אמרה סנדרה, ‘הנה חבל מתנדנד מטה מעץ הערבה הזה’.
השניים האחרים הסתכלו לעברה, ואז לעבר העץ, חבל מתנדנד שם מזמין ומפתה.
‘אוו אוו, זה איננו החבל שלקח אותי לעננים’ אמר לוק הכלב.
‘איך אתה יודע?’ שאלה סנדרה, האם אתה מדבר חבלית?’. הם לא אמרו דבר, אז היא המשיכה ‘אני רואה שאינך יודע חבלית, ובכן, אני דווקא כן, והולכת לדבר איתו ברגע זה’ והיא נעלמה תחת הקשתות של ענפי הערבה.
‘שני אלה ממש מטומטמים’ אמרה לעצמה, ‘השד יודע מה היה קורה להם אלמלא הייתי פה.
‘שלום לך חבלי’ אמרה בקול תקיף.
‘לא’ אמר החבל, והתנדנד ברפיון. ‘ “לא” היא מענה שגוי ל “שלום” ‘ אמרה סנדרה.
‘לא’ אמר שוב החבל, ‘לא, לא, לא’, הוא נשמע סובל, ‘חבלי מסכן’ אמרה סנדרה, ‘ זה מדכא’, והושיטה את ידה ללטף אותו, לעודדו. אבל, מובן מאליו, מייד איך שנגעה בו החבל סובב עצמו סביב מרפקה ומשך אותה מעלה.
בדיוק אז הרכבת טולטלה והייתי חייבת לאחוז במדף ליד החלון, נכנסנו לתוך התחנה. התבוננתי עם תקווה בגברת צעיפים.
‘ביום רביעי הבא’ אמרה כשדודה שרה פתחה את הדלת, ‘ביום רביעי הבא אהיה כאן’.
‘האם את מדברת ספסלית?’ שאלתי את דודה שרה כשעברנו ספסל אחד, ‘או ערוגת-פרחים?’ הסתכלתי סביב אחר דברים נוספים לשאול אותה עליהם. ‘אני מדברת “ארוחת-צהריים” ‘ אמרה וזרזה אותי הלאה.

את השבוע החולף העברתי במחשבות על סנדרה ולאן החבל לקח אותה, מה ראתה ואיך השלושה ייפגשו שוב, הייתי בטוחה שייפגשו. יום רביעי הגיע ואני זוכרת שעלים צהובים עם כתמים חלודים של עצי הערמון התעופפו לאורך הרציף בזמן שחיכינו לרכבת.
כאשר הגיעה, הייתה אישה מוזרה בתא, היא קראה בספר ולבשה מעיל כחול עם כפתורים גדולים. באופן מוזר אימי לא נתנה לי את הוראותיה הרגילות. במקום זה היא אמרה לאישה, ‘בבקשה שימי עין על ילדתי, אוספים אותה בקריגבן’.
בעצם האישה נתנה את שתי עיניה בספר כל הדרך לתחנה, כך שהייתה לי הזדמנות להתבונן בה היטב. אהבתי לעשות זאת עם אנשים שפגשנו בדרך, או בחנויות, דמיינתי את חייהם ולאחר מכן דיברתי עליהם עם אחי. זה היה סוג של משחק בלשי, למרות שאז לא ידענו דבר על בלשים.
דמיינתי בפרטים הרבה מחייה עד שהגענו לתחנה של גברת צעיפים. היא עלתה ועמדה לשבת במקומה הרגיל, אבל אז שינתה את דעתה.
‘אבוא לשבת לידך’ אמרה, ‘בדרך זו לא נפריע לגברת קוראת’.
‘היא שמה עין עלי’ אמרתי, ‘אכן כך’ אמרה גברת צעיפים, וגברת קוראת לא הרימה מבטה.
לאחר התפתלותה הרגילה לתוך צעיפיה וחצאיתה היא החלה בשקט.
‘את זוכרת שסנדרה נמשכה מעלה על ידי החבל לתוך עץ הערבה?’
‘הינה היא שם’ אמר הכלב לוק כשסנדרה הופיעה שוב עפה אל על לשמיים דרך ענן.
‘היא נעלמה’ אמר עמוס, ‘חיבבתי אותה’.
‘היא עושה מרק טעים’ הסכים לוק הכלב. ‘למה נתת לה להעלם ככה?’
‘יש לי סיבות משלי’ אמר עמוס, זו לא אמת. לא היה לו מושג מה קרה. הוא אף פעם לא האמין לתיאורו של לוק על הימשכו מעלה לתוך ענן. ‘שנשב ונדבר על ההמשך?’
אבל לאחר שהיו יושבים זמן מה, עדיין לא יכלו לחשוב על משהו שעליהם לעשות. ‘הבה נלך’ אמר לוק ‘ונראה עולם בדיוק כפי שתכננו, אם נלך לאורך הנהר הוא ייקח אותנו לים’, הוא קם והחל ללכת.
עמוס אסף את השמיכות שסנדרה הביאה ושם אותן על כתפיו, והם הלכו במשך שעה בערך, ואז הנהר התעקל סביב כמה סלעים והם לא יכלו להישאר על הגדה, לשמאלם יכלו לראות כפר. ‘הנהר יזרום דרך הכפר’ אמר עמוס, אם נלך שם נדביק אותו שוב.
אך הכלב לוק היה מרחרח את האדמה ואת האוויר ורץ סביב, ולפתע ראשו התרומם והוא רץ ממש במהירות מטה לאורך השביל. כאשר עמוס הסתכל הוא יכול היה לראות שלוק רץ לעבר דמות הבאה מהכפר. הכלב רץ אחורה וקדימה לאורך השביל עד שעמוס יכול היה לראות שזו הייתה סנדרה, והוא הרגיש מאוד מאושר, והוא אפילו החל ללכת מעט מהר יותר, כמעט רץ, השמיכות טופחות על גבו עד שכולם נפגשו וישבו על הקרקע להחזיר את נשימתם.
סנדרה נראתה מאוד נרגשת ומרוצה מעצמה, היו לה כמה לחמניות מתוקות מהכפר, וכמה תפוחים.
‘איך השגת אותם?’ שאל עמוס, ‘מר חבל השיג אותם’ אמרה סנדרה, ‘והוא עדיין איתי, איתנו’. היא הראתה להם את החבל, עשוי משי עדין, מלופף סביב זרועה.
‘שמו הוא מר חבל’ אמרה, ‘אמרו לו שלום’.
עמוס ולוק שניהם אמרו שלום בנימוס, והחבל אמר ‘לא’ בקול רוגז.
‘איתי הוא אף פעם לא דיבר’ אמר הכלב לוק.
‘האם דברת אתה איתו?’ שאלה סנדרה.
‘לא’ אמר לוק.
‘הינה אתה’ אמר החבל מתיר עצמו, ‘ “לא” היא תשובה טובה באופן מושלם’.
‘היא לא תשובה טובה ל “שלום” ‘ אמרה סנדרה. ‘הוא הרגיש מאוד עצוב’ אמרה, ‘אבל עכשיו הוא מרגיש יותר טוב, אם כי מעט רגיש, אבל הוא מאוד פיקח, הוא רק זקוק למישהו שידבר איתו’.
החבל חילץ עצמו מידה של סנדרה מטה לעשב, ולוק התחיל לשחק איתו.
‘אני יכולה לדבר איתך היום’ אמרתי לגברת צעיפים.
‘ובכן, אני שמחה, ידעתי שאת יכולה בגלל ששמעתי אותך מדברת עם דודתך שרה.
‘כל יום’, אמרתי, ‘כאשר היא שמה אותי ברכבת, אימי אומרת לי לא לדבר עם אף אחד, אבל היום היא לא אמרה זאת, בגלל גברת קוראת’. התבוננו בה, היא עדיין הייתה שקועה.
אמרתי ‘למה היא אמרה לי לא לדבר עם אף אחד כאשר לא היה אף אחד לדבר איתו, אבל כאשר יש מישהו לדבר איתו, היא לא אמרה?’.
נראה היה שגברת צעיפים לא ידעה, אז שאלתי ‘האם באמת שמו של החבל הוא מר חבל?’.
‘זה שמו’.
‘והאם הוא נשאר עם עמוס, לוק וסנדרה, והלך איתם לים?’
‘ובכן, נשאר בדיוק זמן לספר לך מה קרה בהמשך לפני שנגיע לקריגבן’.
סנדרה הסבירה שהחבל היה רוצה לספר להם את סיפורו “ויהיה מאוד אדיב מצידם להקשיב” , מפני שמר חבל היה מדוכא. הם לא כל כך התענינו בסיפור כי היו בתנועה, הנהר חזר לשדה הראייה והם היו על הגדה שלו שוב, הם פשוט רצו ללכת.
‘פעם’ אמר מר חבל, ‘הייתי קוסם כמוך’, הוא נפנף לעבר עמוס, ‘ואני עדיין קוסם, אלא שאז הפכתי עצמי לחבל וכעת איני יכול לחזור. עמוס הסתקרן, ‘ולפני שהייתי קוסם, הייתי כלב’. אוזניו של לוק הזדקרו.
‘מר חבל’ לחשה לו סנדרה, הוא לופף את זרועה שוב, ‘אתה רק ממציא את זה, לא כן?’.
‘לא’ אמר מר חבל בחוסר אמון. ‘זו אנתרופולוגית החבל, אנו יודעים שראשיתנו מכלב ואדם, איני זוכר מה הייתי לפני שהפכתי לכלב. בכל אופן יש לנו מיתולוגיה שמתארת זאת’.
גברת קוראת, בהניחה את הספר התכוננה לעזוב את הרכבת, שהגיעה שוב באיטיות לקריגבן.
‘אה’ אמרה גברת צעיפים, ‘נאלץ לחכות עד לפעם הבאה לשמוע את סיפורו של מר חבל’.
‘אינך יודעת?’ שאלתי אותה.
‘לא עד שהוא מספר לי’ אמרה, בדיוק אז פתחה דודה שרה את הדלת והרימה אותי מטה.

יום רביעי הבא היה יום בהיר, השמים מלאו ציפורים ובני האדם נראו במצב רוח מרומם. אימי הייתה פחות נמהרת מביום רגיל, וכאשר שמה אותי ברכבת שכחה לומר לי לא לדבר עם אף אחד.
גברת קוראת לא הייתה שם וכך הייתי מתבוננת בים מופיע ונעלם מבעד לעצים והבתים עד שהגענו לתחנה של גברת צעיפים.
היא נראתה עם פחות סלים מהרגיל ומייד התיישבה בפינתה וחייכה אלי.
‘האם מר חבל התחיל לספר את סיפורו?’ שאלתיה.
‘ובכן, הוא התחיל’ אמרה גברת צעיפים ‘אבל בעצב, הוא רוצה לספר על להיות מסובב’.
נשענתי לאחור וחיכיתי.
‘כל החבלים ממסובבים’ אמר מר חבל בנימה מתנשאת כמרצה, האחרים המשיכו ללכת. ‘אין לנו זיכרון על כך וישנם סיפורים סותרים על איך נבראנו. ישנם חבלים בעלי כוחות על המקבלים מסרים ממקום כלשהו דרך האוויר או האתר, איני נמנה על אלה, ואחרים אשר חווים את ההסיבוב, אשר הוא בלתי נתפס על ידי רובנו, בדרך כלל אינם מתאוששים מחוויה כזו לעולם, וחייבים להישאר מלופפים במקום מבודד כלשהו בגלל שהם הפכו רגישים לרעש’. הוא נשמע מודאג.
עמוס החל לגלות עניין, סופסוף משהו שהוא מבין בו. ‘היינו יכולים לספר לך איך נוצרתם’ אמר מנסה לעזור.
‘אנא לא’ אמר מר חבל, אני מתחיל להרגיש די חולה כאשר אנשים מדברים על זה. ‘אני אפרם’ אמר, נשמע מפוחד ומאוים בעת ובעונה אחת.
‘למה אתה מושך אנשים ולוקח אותם מעלה לתוך העננים?’ שאל לוק הכלב.
‘זה משעשע אותי’ אמר מר חבל ולא הוסיף דבר.
‘אינך חייב לספר את סיפורך’ אמרה סנדרה, ‘אם אינך רוצה בכך’.
‘אני יכול לספר את הסיפור על מישהו שתפסתי ולקחתי אותו לטיול עננים’ אמר מר חבל.
כולם הנהנו, מעודדים אותו, וכך הוא החל.
‘בדרך כלל’ אמר, אני מחפש אנשים משועממים או חסרי דמיון וטיפשים, על מנת ללכדם, והם הכי המומים ומופתעים, פולטים רגשות שמהנים אותי, אבל לעיתים תפסתי אנשים שבאמת היו זקוקים לצאת מהיכן שהיו’.
עמוס היה שואל משהו בקשר לזה, אבל לאחר מחשבה, חשב לעצמו ‘עכשיו שהוא התחיל, אסור לנו להפריע לו’.
‘יום אחד’ אמר מר חבל, ‘צפתי לי ואז ראיתי ענן של עשן, וכך נכנסתי לתוכו לראות מה קורה. ראיתי בית שלם בוער וליד אחד החלונות ראיתי ילד שלא יכול היה לצאת, זה היה גבוה מדי בשביל לקפוץ והוא לא יכול היה לחזור בגלל האש.
‘כאשר הגעתי לגובה החלון השתלשלתי לפניו וכמובן שתפס אותי ונשאתי אותו משם, הוא התפתל ונאבק, זו הייתה עבודה קשה בשבילי להחזיק בו, והייתי מאוד שמח להביאו לקרקע, חזרה עם הוריו’.
מר חבל עצר סיפורו.
‘ואז?’ אמרה סנדרה, מעודדת.
‘ומה אז?’ הוסיף לוק.
‘ואז שום דבר’ אמר מר חבל, ‘שמחתי לומר לו שלום ולהתראות’.
‘אני לא חושב שזה סיפור’ אמר לוק, דבר לא באמת קרה.
‘מר חבל באמת הציל את חייו’ אמר עמוס כועס.
‘זה נכון’ אמרה סנדרה, ‘וזה היה טוב מצידו, אבל מכיוון שאיננו יודעים מי הילד, לא את שמו, זה לא נשמע כמו סיפור’.
‘שמו הוא דריק’ אמר עמוס. הוא הביט באחרים, מתבונן כיצד אי שביעות רצונם נמוגה, והוא חש באמת מאושר.
‘הכרתי את אביו’ המשיך עמוס, גרנו קרוב אחד לשני, ודריק נהג לבוא אלי לשעורים, וכאשר גדל הפך למלח ולזמן מה אפילו לשודד ים’. עמוס ידע שיכול היה להמשיך בסיפור על דריק במשך שעות, והאחרים היו נהנים להקשיב לו, והוא היה נהנה לספר להם כל דבר שדמיונו סיפר לו.
תהיתי לגבי גברת צעיפים, ‘איני יודעת דבר עלייך גברת צעיפים’ אמרתי, ‘אפילו לא את שמך’.
‘גברת צעיפים זהו השם הנכון בשבילי, ואת יודעת כבר משהו עלי’ אמרה באופן ידידותי, ‘ולא נזקקנו לדעת את השמות, זו של זו, בכדי שזה יהיה מעניין’.
‘אנשים בדרך כלל כן רוצים לדעת’ אמרתי, בעודי חושבת על כך.
‘אבל הדברים שאנשים בדרך כלל רוצים לדעת אינם תמיד מעניינים’.
זה באמת היה נכון, אנשים רוצים לדעת ‘האם צחצחת שיניים?’, ‘האם את יודעת מה השעה?’, כאשר באופן ברור הם כבר ידעו את שניהם, השיניים והשעה.
הייתי מהרהרת בזה כאשר הרכבת עצרה ודודה שרה פתחה את דלת הקרון.

ביום רביעי הבא דודה שרה הייתה בחופש ולכן לא נסעתי לקריגבן. נשארתי בבית ושיחקתי בחוץ בגן אשר היה על מדרון תלול במעלה גבעה. היא השקיפה אל הים, נמל בצורת פרסה ואל אי ירוק קטן אשר יכולת לחתור אליו, תלוי בגאות ובשפל.
היינו שם פעם, עם אמא אחרת, ילדיה, ואני חושבת גם גבר שהיה על החתירה, אינני זוכרת את כולם. היה בור ענק באדמה שהלכנו לראות שם, אני מניחה שזו כניסה למערה. האמא האחרת אמרה שייתכן שזו הכניסה לאטלנטיס, יבשת הנמצאת תחת הים. היא לא אמרה שזה אכן כך אלא שזה מה שהאנשים האמינו. זה נשמע מרתק, יבשת שלמה מתחת למים, אבל כאשר הגענו לשם והסתכלתי מטה לתוך האפלה, עלה משם ריח שלא נעם לי. האי היה ללא חול סביבו, אלא רק זיזים שטוחים וחדים של אבן כהה, כך שלא יכולת לשבת עליהם בנוחיות. היה קר ואני זוכרת מישהו אומר שמזג האוויר על סף ‘פיצוץ’, הייתה דאגה איך לחזור ליבשה. למרבה המזל איך שהגענו הביתה ומספר ימים חלפו, הפך האי שוב למקום קסום להסתכל בו, בדיוק כמו שהיה לפני שהנחנו עליו את רגלינו.
ישבתי על ראש שערי הברזל בתוך גננו, מביטה באוניה ובסירות מזדמנות. חשבתי על דריק שניצל על ידי מר חבל, מתבגר להיות מלח, ואז לפי עמוס הופך לשודד ים. ניסיתי לחשוב מה יכול היה לקרות לו, אבל לא ידעתי דבר על שודדי ים, רציתי לדעת מדוע הבית שלו עלה באש, ומה קרה לאחר מכן, היכן הלך לגור, האם היו לו אחיות ואחים, אבא ואמא?
לפתע ראיתי את מר חבל יושב לצידי, לפוף בצורה הדוקה על ראש השער. היה לי רעיון.
‘לא’ אמרתי בקול רם.
‘שלום’ אמר מר חבל, כלאחר יד, באופן קצת מרוחק.
מר חבל נזקק לשכנוע כדי לספר לי מה הוא ידע על הבית שנשרף ולאן הלכה המשפחה.
‘הבית לא נשרף לגמרי’ אמר מר חבל, ‘זו הייתה רק אש רעה במטבח והם נשארו לגור שם’.
‘אוו’ אמרתי, ‘אם כך הם צבעו מחדש את המטבח ושמו ארונות חדשים, האם עמוס עזר להם?’.
מר חבל אמר בבוז ‘עמוס? עמוס הוא לא טיפוס שיכול להביא תועלת בידיו’.
‘איך אתה יודע?’ שאלתי.
‘אני בעל ניסיון בידיעה’ אמר מר חבל בקול פסקני שאנשים מבוגרים משתמשים בו כאשר אין הם רוצים להיות מוטרדים בהסברים נוספים, שזה רוב הזמן.
אני זוכרת כמה מוזרים היו בני אדם, הם חיו בעולם שונה משלי, עולם קטן הרבה יותר בתוך נפשם, אשר הצטמק, ולא יכלו לצאת ממנו, וכאשר פניתי למר חבל שוב, הוא נעלם.

ביום רביעי הבא חזרתי מהרהרת במחשבות אלו ביושבי בקרון. זו פעם ראשונה שלא הייתי בטוחה שגברת צעיפים תעלה בתחנה הבאה. אבל היא כן, ואף על פי שנפגשנו פעמים רבות אחרי כן, זה היה יום יוצא דופן עבורי.
כאשר הניחה את כל סליה, ראיתי שהיה איתה כלב קטן עם שיער מתולתל ואפור. ‘אני לוקחת אותו לחברה’ אמרה גברת צעיפים, ‘שמו אוגוסטוס’.
‘של החברה או הכלב?’ שאלתי, לא בטוחה מי מהם הוא אוגוסטוס.
‘זה אוגוסטוס, וחברתי שמה גווין’. אוגוסטוס התיישב לרגלי גברת צעיפים ונרדם.
‘ממש התגעגעתי אלייך ביום רביעי שעבר’ אמרתי, ‘אבל גיליתי עוד על הסיפור בעצמי’.
‘ספרי לי מה גילית’ אמרה גברת צעיפים.
‘ובכן, תהיתי מה עלה בגורלו של דריק, ולא הבנתי איך הפך לשודד ים כי איני יודעת דבר עליהם חוץ מתמונות בספרים. רציתי לדעת מה קרה לו אחרי שהבית נשרף, דאגתי לשלום הוריו ואחותו אם הייתה לו, שכולם יהיו בטוחים’.
‘האם בטוחים היו?’
‘כן, בטוחים. התברר שהאש הייתה במטבח, אני יודעת את זה….גברת צעיפים’, פקפקתי אם לספר לה את זה, ‘בגלל…’.
היא עודדה אותי. ‘…בגלל שמר חבל בא ולופף עצמו על ראש השער שעליו ישבתי’.
היא הנהנה, נראית מרוצה ושאלה ‘באיזה צבע היה המטבח?’.
‘המטבח היה בצבע קרם וירוק לפני השריפה עם ארונות בגובה שקשה להגיע אליהם’ אמרתי, ‘ואמא של דריק אף פעם לא אהבה אותו, אולי בגלל זה הוא נשרף? אם כי אני לא בטוחה בקשר לכך, עדיין, לאחר השריפה היו להם ארונות חדשים בגובה נכון שניתן להגיע אליהם, והמטבח נצבע בצהוב והיה לו חלון חדש, אבל אני לא יודעת מה היה מחוץ לחלון’.
‘האם מר חבל סיפר לך את זה?’
‘לא את הכל, רק על השריפה, לא על איך המטבח היה לאחר מכן, הוא גם סיפר לי שעמוס “לא היה בעל ידיים טובות”, ואז כששקעתי במחשבות הוא נעלם’.
‘האם מר חבל היה נסער?’ שאלה גברת צעיפים.
‘לא בדיוק, הוא העמיד פנים כיודע דברים אבל לא הסביר אותם. הוא לא מבין דבר’. הסתכלתי החוצה מבעד לחלון וראיתי שהעצים איבדו את עליהם כך יכולנו לראות יותר את מה שמאחריהם, בתים חדשים נגלו, ושדות, ופיסות של ים ושמים.
כשהחזרתי מבטי לקרון, גברת צעיפים אמרה ‘מה ראית מחוץ לחלון המטבח החדש?’
‘שום דבר, רק שחור’.
‘את רוצה לדעת מה היה בחוץ?’
‘אני לא בטוחה שאני רוצה. לא יכול להיות חלון שאין דבר מחוצה לו, ובכל זאת כך היה’.
אני מניחה שיכולת לגלות אם רצית בכך, אבל אם לא, יכולת תמיד לראות מה קורה בתוך המטבח’.
‘אני חושבת שהוא מאוד מאוד פעיל בפנים’ אמרתי, עם הרגשה עמומה של הרבה אנשים באים ויוצאים, ‘האם את יודעת מה קרה שם?’.
‘לא’ אמרה גברת צעיפים.
‘אין כלל אבא’ אמרתי, ‘אולי הוא תמיד היה שודד ים ובגלל זה דריק רצה ללכת לים ולהפוך לשודד ים גם כן, אף אל פי שהוא לא היה הטיפוס המתאים להיות כזה’.
בעוד אני מהרהרת באלה, גברת צעיפים החלה לחפש באחד מסליה, אוגוסטוס התעורר, הסתכל סביב ואז נרדם שוב. בסופו של דבר היא מצאה מה שחיפשה, זה היה משהו עטוף ברפיון בתוך המון נייר אפור לא קשור, ואז פנתה אלי ונתנה לי.
כאשר הסרתי את הנייר, יכולתי לראות שהיה זה ספר, עם כריכה רכה מרופדת בצבע כחול כשל טווס, עם תמונות של אנשים עם מטריות פוסעים על פני גשרים, וביניהם עצים זעירים, הוא היה זוהר ויפהפה. אף פעם לא ראיתי דבר כזה. לא יכולתי לדבר כלל. ליטפתי אותו, הפכתי לצד השני ואז לאחר זמן מה פתחתי אותו, היו לו דפים יפים בצבע קרם, בלי דבר שכתוב בם.
‘יש לי את הספר הזה כבר זמן רב’ אמרה גברת צעיפים, ‘ועכשיו אני רוצה שיהיה אותו לך. האם תשגיחי עליו?’.
אמרתי שכן, הייתה לי יראת כבוד לספר ואחריות להשגיח עליו.
‘עטפי אותו שוב’ היא מצאה איזה חוט באחד מסליה, ‘תקשרי אותו וקחי אותו הביתה ושמרי עליו בבטחה’.
באותו רגע עצרנו בקריגבן, ודודה שרה הופיעה בדלת.
‘תודה לך’ אמרתי בזמן שנישאתי החוצה, ‘יום רביעי הבא’ אמרה גברת צעיפים.
‘האם זו מתנה בשבילי?’ שאלה דודתי כשהלכנו לאורך הרציף, ‘לא’ אמרתי, והיא לא שאלה עליו יותר.

יום רביעי הבא היה נאה ואני נשלחתי החוצה לגן לשחק, טיפסתי לפסגה היכן שהייתה נדנדנה תחת כמה עצים, ונזכרתי בעמוס, הכלב לוק, סנדרה ומר חבל, כולם הולכים לאורך גדת הנהר לקראת הים, כאשר לפתע קפץ דג ענק מתוך הנהר ובלע את מר חבל, אשר היה מתפתל ומקפץ על הקרקע, משחק תופסת עם לוק. אז צלל הדג לתוך המים ונעלם.
לא עבר רגע, ולוק הכלב קפץ גם כן פנימה, סנדרה ועמוס עוקבים אחריו במבטם.
‘אין מה לדאוג’ אמר עמוס, ‘הכלב הזה הוא גאון, הוא יכול לעשות כל דבר, במהרה יחזיר את מר חבל’.
‘אני לא מודאגת’ אמרה סנדרה, ‘מר חבל די מוכשר לחלץ עצמו מכל מקום, אני רק מקווה שהוא יחזור בזמן לארוחת צהריים’. היא כבר התרגלה למר חבל שתמיד “מוצא” דברים, לפעמים בגנים קטנים בחצר האחורית של בתים של אנשים, לפעמים במטבח שלהם, ולפעמים בחנויות בכפרים שכנים.
בדיוק אז בא מקפץ מאחורי שיח כלב סיני, הייתה לו נביחה צווחנית, מרחרח את קרסוליהם.
‘תגיד לו להפסיק’ אמרה סנדרה לעמוס, אך הסיני התעלם.
‘למה הוא לא מדבר כלבית?’ שאלה סנדרה, ‘איננו יכולים כלל להבין אותו’, עמוס חשב בזריזות, ‘הוא זר’ אמר, ‘הוא מדבר כלבית זרה שאיננו מכירים. אני יכול ללמוד אותה’ הוא הציע בספקנות ובעצבנות תוך כדי שהכלב התקדם והם נסוגו אחורה בגבם אל עץ.
אז שמעתי את אימי קוראת לי, היא רצתה שנלך לעשות קניות, כך שנאלצתי לעזוב את כולם כמו שהם, ולרדת מטה להתכונן לצאת.

רציתי לחזור ולחשוב עליהם כולם, אבל לא הייתה לי אז ההזדמנות להמשיך בסיפור, אך כאשר המשכתי, משהו מוזר קרה. מה זה היה, אף על פי שלא היו לי המלים את זה אז, היה שלמדתי את הנחיצות המפילה אימה של ויתור על תוכניות, או הנחיצות המוחלטת של הפיכת תוכניות. תוכניות היו חוקים בבית שלנו, אבל תוכניות לסיפורים באופן ברור לא עבדו באותו אופן. כאשר רציתי לחזור לעמוס וסנדרה עם גבם אל העץ ונובחים עליהם, לא יכולתי למצוא אותם. גם לא יכולתי למצוא אותם כמה רגעים אחרי בסיפור, בגלל שאיכשהו הבנתי שהם כולם עמדו להגיע מתחת למים ולא ידעתי איך הם יכלו לנשום.
אני משערת, רק עכשיו, שבגלל שכל מחשבותיי עסקו בשאלת הנשימה, לא נשאר בי כוח להמשך הסיפור, אבל שוב, זה לא נכון. אם השאלה על הנשימה הייתה עולה במהלך הסיפור, לוק או עמוס היו כבר היו מוצאים דרך לנשום, הם לא היו נותנים לעצמם לטבוע, כך שאני שהיו שני סוגים של דברים שעצרו את הסיפור. אחד זה הפרעה חיצונית של אימי והקניות, והשני היה הספקות שלי בשאלת הנשימה שעלו בנפרד מתוך הסיפור.
כך, ביום רביעי הבא, כאשר גברת צעיפים התיישבה, התפוצצתי כבר לספר לה כל מה שקרה.
‘איבדתי את עמוס, סנדרה, לוק ומר חבל’ אמרתי, אינני יכולה למצוא אותם’.
‘אוו’, אמרה גברת צעיפים, ‘זה מעניין, האם השתלטת עליהם? למה השתלטת והיכן זה קרה?’
‘רציתי לדעת מה קרה בהמשך’ הסברתי, ‘לא יכולתי לחכות עד היום’ ואז סיפרתי מה קרה.
‘מה עם דריק?’ שאלה גברת צעיפים.
‘לא התעניינתי בו’ הודיתי.
‘ובכן, הוא היה בסיפורו של עמוס, אך הוא לא המשיך איתו. מה דעתך על הכלב הסיני?’.
‘האם היה הוא זר?’
‘לא, הוא היה כלב סיני אנגלי, הוא דיבר כלבית רגילה, לוק רק המציא שעמוס לימד את סנדרה את שפת הכלבים, לשכנע אותה שעמוס היה קוסם’.
‘אם כך, איך לוק למד לדבר איתנו?’
‘אימה שלו לימדה אותו, היא הייתה כלבה יוצאת דופן בעצמה’.
‘בסיפור’ היא הסבירה, כל פעם שמישהו מופיע, או אומר משהו, או עושה משהו, אם תשאלי “למה?”, אזי מאות של סיפורים אחרים יתחילו בראשך, ואת תצטרכי לבחור באיזה מהם להמשיך. זה כמו לראות הרבה שבילים ביער או דרך השדות, אבל כמו שכל צעד יוצר שבילים חדשים, את יכולה תמיד לשנות כיוון’.
‘מר חבל אינו חייב לנשום’ אמרתי, ‘כך שהדג יכול היה למושכו מרחק רב מטה לנהר, לקראת הים, והכלב לוק יכול היה לשחות אחריו, ואז מר חבל, לוק,סנדרה ועמוס, לכל אחד היה סיפור שונה, לזמן מה’.
‘האם ייפגשו שוב?’
‘כן, בוודאי’ אמרתי, ‘אני יודעת שהם ייפגשו’.
ואז, כמו תמיד, הרכבת הגיעה לקריגבן, אך דודה שרה לא הופיעה בחלון. גברת צעיפים פתחה את הדלת והסתכלה בחוצה. ‘היא כבר באה’ אמרה והרימה אותי מטה במדרגה אל הרציף. השומר חיכה עד שתחזור לרכבת ודודה שרה הגיעה אליי עוד לפני שנשף את השריקה.

לאחר היום ההוא, היו הרבה ימי רביעי, הם התגלגלו עוד עת הגיע החורף וגברת צעיפים נעטפה ביותר בגדים, אך באופן מוזר, ככל שאני זוכרת, נשאה פחות סלים, אז האביב וחלונות הקרון נפתחו שוב ואויר נכנס מלא ים וטחב וקולות ציפורים, ושערות ראשי נופפו סביב, ואז קיץ אשר האט את הדברים ועשה לבני האדם מזג יותר נוח.
בזמן המסעות הסיפורים חצו את הקרון מצד אחד לצדו השני, לפעמים היא סיפרה לי מה קרה ואז לפעמים אני הייתי מספרת את הסיפורים והיא שאלה את השאלות. גיליתי שלא נזקקתי לחשוב על הסיפורים ומה קרה בהם, אלא רק להמשיך כאילו שומעת אותם מספרים את עצמם לי.
‘האם סיפורים אי פעם מסתיימים?’ שאלתי יום אחד. היא הביטה בי בעיניים שואלות.
‘אם לא תהיי כאן, האם הסיפורים ייעלמו?’
‘אני לא חושבת, את אולי תפסיקי להקשיב להם לזמן מה’.
‘אבל אז הם יתחילו שוב?’ רציתי להיות בטוחה.
‘ברגע שתקשיבי לעצמך, או לי, או לכל אחד אחר, או אם תקשיבי לדברים, או למקומות, סיפורים יידברו אלייך’.
‘בכל מקום שאהיה?’
‘בכל מקום שתהיי’.
‘באמת’ אמרתי מאושרת, שואלת ועונה בעת ובעונה אחת, ‘באמת, באמת’.
‘ממש באמת, באמת באמת’ אמרה גברת צעיפים צוחקת בזמן שעברנו עיקול מוכר לתוך התחנה של קריגבן.
© sophia wellbeloved


Swinburne: A Centenary Conference

Proposals for papers are invited for a conference marking the hundredth anniversary of Swinburne’s death. ‘Swinburne: A Centenary Conference’ will take place in the Institute of English Studies, Senate House (London) on Friday 10th and Saturday 11th of July, 2009.

Algernon Charles Swinburne (1837-1909), poet, dramatist, novelist and critic, was late Victorian England’s unofficial Poet Laureate, admired by his contemporaries for his technical brilliance, his facility with classical and medieval forms, and his courage in expressing his sensual, erotic imagination. Immensely important in his own day, Swinburne was critically neglected for a large part of the twentieth century, but his reputation has continued to rise steadily since the 1960s. There has been, however, no conference on his life and work since 1985. This international centenary conference aims to reclaim Swinburne’s position as the pre-eminent late nineteenth-century poet, to draw attention to the breadth and diversity of his oeuvre, to re-evaluate his considerable achievements, and to assess his impact on those who came after. It will benefit from current critical work on aestheticism, the arts, gender and sexuality in the Victorian period, as well as recent scholarship that exposes the indebtedness of the modernists to their derided Victorian predecessors. In addition to the three distinguished plenary speakers – Jerome McGann, Terry Meyers, and Yopie Prins – the conference aims to attract both those with specialist interests in Swinburne and those keen to extend their knowledge of one of the most exciting literary figures of the Victorian age. It also aims to stimulate further academic scholarship on Swinburne, with the specific intention of producing an edited collection of the best papers resulting from the conference. The conference is also timed to allow delegates to attend the joint BAVS/NAVSA conference 13-15 July 2009, Churchill College, Cambridge.

The organizers
Stefano Evangelista (Trinity, Oxford),
Catherine Maxwell (Queen Mary, London),
Patricia Pulham (Portsmouth) – welcome papers on all aspects of Swinburne’s life and works (poetry, essays, dramas and novels), but are keen to receive proposals relating to writing produced after 1866.

Possible subject areas include

Swinburne and Classicism
Swinburne and Medievalism
Swinburne and the Arts (painting, music, sculpture)
Swinburne and Aestheticism/Decadence
Swinburne and Modernism
Swinburne and France/Italy
Swinburne and Politics
Swinburne and his Influences
Swinburne and his Contemporaries
Swinburne and his Successors
Swinburne, Gender, and Sexuality
Swinburne and the Body/Senses
Swinburne, Style, Form, and/or Metre
Swinburne and Controversy
Swinburne’s Reception
Please email proposals (500 words maximum) to all three organizers at the following addresses, stating your academic institution and status (if applicable), by 28 February 2009.



December 27, 2008


Perhaps we might reclaim the Fall,
the direction that is, bring it within
new understandings gained, from
being in space, the great rising
after all, the upwardness of which
seems connected with forwardness,
positive ideas of progression mingled


with archaic notions of the numinous.
We have ceased to be the fatty smoke
from altars appeasing the nostrils
of the divine, but redefined as forces
speeding into the welcome unknown
which is nearly free of some imaginings
whilst crowded with others.



December 26, 2008



IT IS NOT the isles, nor ancient
Greece, not a singer, the singer
of my youth, no this is not.

This does not need then, nor
them, nor it, this is hallowed
ground, the realm of sagas


always misnamed. This is
the indrawn breath a flood
of air that saturates the cells

the expansion of their apertures
a softening allowance of being,
before or as it becomes flesh.